בין הטיפות של רוק, ולפימים בין מטר של ממש דו-צדדי הוא גורלו של האדם שמנסה להיות "אובייקטיבי" כלומר לא להיסחב ימינה או שמאלה ולעשות לעצמו חיים קלים. 

הרי יותר קל לשיר במקהלה ולהיות אחד מן השורה מאשר לעמוד מחוץ לשני קונסנסוסים סגורים על עצמם על בריח ושבעה מנעולים. ימין ושמאל מתבצרים בעמדותיהם בצדקתם המוחלטת שאין מפתח לפתוח את שכנועם הפנימי. 

ואז יורקים מצד לצד אש ומים ורוח סערה 

משמיצים זה את זה בקולי קולות, ובמלחמה כמו במלחמה. הכלים משתכללים וגידופים מקבלים גוונים חדשים ולבסוף הדרך של המאבק יותר חשובה מן המטרה.

בסוף כל קטע רוחצים את שאריות הרוק של הצד השני ומכינים את היום של המחרת. 

קשה לא לאדם לצאת ממעגל אמונותיו אליו הוא נקלע. גם טוב לו שם בפנים הוא בתחום חבריו למחשבה. ואם הוא יוצא להתלבט הוא יספוג כזה מטר של יריקות מחבריו לדעה שכבר לא ימצא מקלחת להתנקות בה

אז לזרום בזרם, לשתות קפה ביחד והלאה נגד היריב

אבל אם אתה פליט שלא הצטרפת לאף מחנה אתה תזכה להתעלמות מוחלטת ממך מכל צד שהוא. אתה לא רלוונטי. אתה לא נחשב

מה שגרוע שכאשר הויכוח בין המחנות מתחדד מאוד כבר אין מטרה של ממש רק השמצות הדדיות

ואז כל צד הופך לקורבן לאמונה העיוורת של עצמו