כאשר בנימין נתניהו היה בפניקה שמא המחאה החברתית מלפני חמש שנים תפיל את שלטונו, הוא בחר לוותר לחמאס ולתת להם כל מה שבקשו עבור שחרור גלעד שליט. יועציו אמרו לו שרק שחרור גלעד שליט יכול לשפוך מים קרים על המחאה העממית של מאות אלפים ברחובות ובכיכרות וכך היה. 

היום בנימין נתניהו מתעקש לא לוותר לחמאס ולקבל את מה שנותר מגופותיהם של שני חללי צה"ל שאול אורון והדר גולדין ואת שני האזרחים השבויים בידי החמאס ... כי אין דחיפות, אין פניקה אצל ביבי, אין סכנה שסירובו יפיל את שלטונו; רגשותיהם של המשפחות השכולות והמשפחות של שני השבויים בעזה נחשבות בעיני נתניהו כקליפת השום (בניגוד להבעות פניו העצובות השקריות כשהוא מדבר בפומבי על דברים כאלה) ... כי הן לא מאיימות על הנצחת שלטונו.

גם הרווח הכלכלי שנתניהו טוען שההסכם עם טורקיה יביא לישראל הוא בניית הצינורות לשיווק הגז של תשובה לאירופה, שהוא אינטרס אישי של נתניהו, שכיום לא ניתן להוכיח אותו, אך כמו כל שקריו יבוא יום והם יתגלו לציבור. 

אין שום אומץ מצד נתניהו בהגעה להסכם עם טורקיה, כפי שטוען ברק רביד היום ב"הארץ". הוא החליט, אחרי דחייה של שנים, להגיע להסכם עם טורקיה כי זה יואיל לו להנציח את שלטונו או למזער זה לא יזיק למטרתו זו שהפכה לדבר הכי חשוב בחייו, ללא כל התחשבות באינטרסים האמתיים של ישראל.

ומוחי הרשע אומר לי הבוקר שני דברים: נתניהו וארדואן שהגיעו להסכם הם תאומים פוליטיים זהים שעושים הכל לטובת מצביעיהם האוטומטים - הדתיים החשוכים - ודבר לא לטובת אזרחי מדינותיהם הליברלים הנאורים. הדבר השני הוא: נתניהו נוהג לאחרונה לכלול את ימי שני בנסיעותיו לחו"ל כדי שבכנסת לא תהיינה הצבעות אי אמון בממשלתו. הוא מאבטח את שלטונו בחגורה וגם שלייקס, שמא איזה אהבל מבין משרתיו בסיעתו בכנסת יטעה בספירת הנוכחים בהצבעות אי אמון.