המחוזי בבאר-שבע הטיל פצצה – החוק לחלוקת חסכון פנסיוני גובר על חוק יחסי ממון, וגורע תשלומי פנסיה מוקדמת מרשימת הנכסים ברי-האיזון;

החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע"ד – 2014, הוא חוק רך בשנים, בקושי למד ללכת, וטרם זכה למארג פסיקתי שיעניק לו רובד של פרשנות – בלעדיה אין בלשון החוק אלא פשט שאינו ניתן ליישום. במעט המקרים שנדרשו בתי המשפט לפרשו מאז נכנס לתוקף, נתפס החוק כמנגנון פרקטי שנועד לפשט את המימוש והיישום של פסקי דין המורים על חלוקת זכויות פנסיוניות בין בני זוג לשעבר. החוק מעיד על עצמו כי "מטרתו של חוק זה לקבוע הסדרים בעניין חלוקה של חיסכון פנסיוני בין חוסך ובין בן זוגו לשעבר כפי שנקבעה בפסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני". הפשט שבלשון החוק מלמד אפוא כי החוק נועד ליישם פסק דין קיים ולהיכנס לפעולה לאחר מתן פסק הדין, ולא להשפיע על תוכן הפסוק. זו היתה אפוא הנחת היסוד באותם פסקי דין ספורים שנדרשו לפרשנות החוק. כך למשל כבוד סגן הנשיא אסף זגורי:

"המדובר בחוק מהפכני אשר שם קץ לאי הוודאות ששררה עד כה בכל הנוגע ליישום פסקי דין רכושיים וממוניים הנוגעים להוראות ביצוע של איזון משאביהם הפנסיוניים וחסכונותיהם של בני זוג בישראל" (תהס (נצ') 12974-12-13 א.מ. נ' מ.מ).

כך סברה אף כבוד השופט גאולה לוין מבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, אשר על פסק דינה הוגש הערעור בענייננו: "ככלל, החוק לא נועד לשנות את דיני השיתוף הזוגי ולשנות את משטר איזון המשאבים המהותי [...] החוק נועד בעיקרו של דבר להקל על מימוש הזכות ולא לעצב מחדש את היקף הזכות".

פנסיה מוקדמת כנכס בר איזון – על קרקע בוערת;

הזכות המצויה בלב המחלוקת היא הזכות של בן הזוג במחצית מזכויות הפנסיה של החוסך, גם בנסיבות של פרישה מוקדמת. בתמצית, ההלכה העקרונית לפי בית המשפט העליון היא כי לעניין זכויות פנסיוניות, דין פנסיה מוקדמת כדין פנסיה רגילה (בע"מ 3514/13 פלונית נ' פלוני). אלא שהחוק לחלוקת חסכון פנסיוני קובע כי כשהמדובר בפנסיה תקציבית, קרן הפנסיה לא תעביר לבן הזוג לשעבר את חלקו לפי פסק הדין במקרה של פרישה מוקדמת, אשר נבעה מטעמים בריאותיים. הטעם לכך נובע מהתפיסה לפיה במקרה של פרישה מוקדמת מטעמים בריאותיים, אין לראות במשולם לחוסך משום דמי פרישה, כי אם תחליף שכר או מעין קצבת נכות.

כבוד השופטת גאולה לוין סברה אם כן, כי החוק אינו מקים זכויות יש מאין ומנגד אינו שולל זכויות הנתונות בדין, אלא אך נועד לממש זכויות שנקבעו בפסק דין; אין בכוחו של החוק כדי לבטל את הלכת בית המשפט העליון לפיה דין פנסיה מוקדמת כדין פנסיה רגילה. ככל שבן הזוג לשעבר יחליט שלא לרשום את פסק הדין בקרן הפנסיה, הוא לא ייהנה מן המנגנון המאפשר לו לקבל את חלקו ישירות מן הקרן (כשמדובר בפנסיה תקציבית המשולמת בנסיבות של פרישה מוקדמת מטעמי בריאות). אך אין בכך למנוע מבן הזוג לשעבר לגבות את חלקו בפנסיה המוקדמת באמצעי האכיפה הקיימים – קבלת צווים שיפוטיים והפעלת הליכי הוצאה לפועל. בהכרעתה זו דחתה כבוד השופטת לוין את טענותיו של בעל אשר טען כי האשה אינה זכאית לחלקה בזכאותו לדמי פרישה מוקדמת, הואיל והחוק החדש הוא בעל הוראות מהותיות, והוא אף מחיל את הוראותיו רטרואקטיבית עד כי מבטל את הלכת בית המשפט העליון.

דעת הרוב ממאדים – דעת המיעוט מנוגה;

על פסק דינה כבוד השופטת לוין הוגש אפוא ערעור בזכות. בבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות וביניהן פעורה תהום אידיאולוגית ותפיסתית. סגנית הנשיא, כבוד השופטת שרה דברת חתומה על דעת הרוב, ולגישתה מרבית הוראות החוק הן אכן פרוצדורליות אך אין לכחד כי גם הוראות מהותיות מצאו בו את מקומן. הנה כי כן החוק מאפשר לשלם לבן הזוג לשעבר חלק מזכויות הפנסיה של החוסך, גם במקרה שהחוסך הולך לעולמו (קצבת שארים) – זכות שלא היתה נתונה לבן הזוג לשעבר עד כה. מהותית באותה מידה היא ההוראה שלא לשלם לבן הזוג לשעבר דמי פנסיה תקציבית מוקדמת שנולדה מטעמי בריאות. לדעת כבודה, אין לקבל פרשנות לפיה הוראות מהותיות אלה אינן מחייבות את בית המשפט.

תפיסה זו מניחה את הבסיס לקביעה הבאה, לאמור כי שעה שאמר המחוקק את דברו, כי דמי פרישה מוקדמת מטעמי בריאות אינם עומדים לחלוקה, הרי שלא יתכן שהעניק בידי האשה בענייננו את הכוח להחליט שלא לפנות לרישום פסק הדין בקרן הפנסיה לפי המנגנון שבחוק, ובכך להנות מפנסיה מוקדמת שתיגבה באמצעים אחרים.

כבוד השופט יואל עדן מאמץ את עמדת סגנית הנשיא ומוסיף באופן שאינו יכול להשתמע לשתי פנים;

בהקשר לדמי פנסיה מוקדמת, הוראת החוק "משנה את דיני איזון המשאבים בין בני זוג, ככל שהיתה בעבר פרשנות אחרת לדינים אלו בענין זה, ולאור סעיף 28 לחוק, גוברת על הוראות חוק יחסי ממון".

כבוד השופט אריאל ואגו אוחז בדעת המיעוט ומוצא את פרשנות דעת הרוב רחוקה מלהיאחז בלשון החוק, שכזכור מעיד על עצמו בסעיף המטרה כי נועד לספק הסדר לחלוקה "כפי שנקבעה בפסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני". לפי גישה זו אין בהוראה הנוגעת לדמי פנסיה מוקדמת משום שלילה של הזכות גופה "כי אם, אך ורק, מאפשרות יישומה באמצעות הגוף המשלם". לשון החוק מתיישבת עם פרשנות זו; ההוראה קובעת כי הסכום לו זכאי בן הזוג לשעבר "לא יועבר", אך בהחלט יוסיף להשתלם לחוסך. אם כן "החסם בפני העברת כספים בעין למאן דהוא, אינה זהה לעיגון שלילה מהותית של הזכאות לכספים אלה", ולכן ככל שיבחר בן הזוג לשעבר שלא לפנות למנגנון המצוי בחוק, לא יוכל להנות מן היתרון שהוא מעניק בדרך הגביה, אך בהחלט יוכל לגבות את המגיע לו "באמצעים אחרים שהדין מעמיד לרשותו, ושאינם נשוא ההסדרים בחוק שבו עסקינן".

מבין השורות – דעת הרוב אינה נקיה מקשיים;

אתייחס לשניים מקשיים אלה; ראשית, נדמה כי דעת הרוב סובלת ממידת מה של קלות דעת בדרך האגבית בה בוטלה באבחה אחת הלכה של בית המשפט העליון בעניין פנסיה מוקדמת. אין בפסק הדין כל דיון או למצער התייחסות לעובדה זו. פסק דינה של כבוד סגנית הנשיא מנומק היטב, ויחד עם זאת אין בו סימוכין המלמדים כי המחוקק ראה לנגד עיניו הפיכת הלכה של בית המשפט העליון ושלילת זכות שהעניק בדין. קשה לחלוק על כך כי בפעמים שהמחוקק פועל לשנות, או לאמץ, הלכה של בית המשפט העליון – על כל המשתמע מכך במדינת ישראל – יהיו לדבר יותר נראות ונפח.

קושי נוסף, שכבוד סגנית הנשיא מודעת לו היטב, היא סוגיית הרטרואקטיביות של הוראות החוק. רטרואקטיביות היא תכונה המאפיינת חקיקה פרוצדורלית, והחוק הרי קובע כי יחול רטרואקטיבית על פסקי דין שניתנו לפני כניסתו לתוקף. מכללי הברזל של המשפט הוא כי חקיקה מהותית אינה יכולה לחול באופן רטרואקטיבי. אזי אם לדעת הרוב הוראת החוק לעניין פנסיה מוקדמת היא מהותית, כיצד מתיישב הדבר עם הרטרואקטיביות של החוק? הפתרון של כבוד סגנית הנשיא, במחילה, מתקשה לשכנע. לגישתה ניתן להסיק על דרך הפרשנות, כי ההוראה על רטרואקטיביות החוק "אינה יכולה לחול" על אותן הוראות מהותיות כגון שלילת הזכות בפנסיה מוקדמת. נדמה כי בכך הפליג המעשה הפרשני למחוזות רחוקים מידי מלשון החוק. קשה למצוא סימוכין לכוונה של המחוקק לייחד תכונות רטרואקטיביות רק לחלק מהוראות החוק, וכבוד סגנית הנשיא אינה מצביעה על כאלה כאמור.

ערעור לבית המשפט העליון כמעט ומתבקש מאליו ותלוי הדבר בגברת אחת.

ראו עמ"ש (ב"ש) 46860-11-15 ד.כ נ' צ.כ, בפני כבוד סגנית הנשיא, השופטת שרה דברת, כבוד השופט אריאל ואגו וכבוד השופט יואל עדן, ניתן ביום 17.5.16.