הדרך מהיידלברג למנהיים לא ארוכה מדי. פיל והחבר המוזר שלו שיושבים מאחורינו מדברים בשקט על משהו, לא יודע ממש על מה. פיש אנד צ'יפס או משהו כזה. עוד עשרים דקות הרכבת תגיע לארנה. דור שני לשואה לראשונה על אדמת גרמניה, וככה בפרינציפ קורא את 'הברלינאי האחרון' של יורם קניוק. פיל היום רגוע הרבה יותר שכן הבוס בריא והוא מתכוון להגיע הפעם. בפריז יום קודם הוא הבריז. יורדים מהרכבת וקור כלבים בחוץ. משה מבסוט עד הגג, הוא מתקשר לרלי ומעדכן אותה שהגענו ושאני מתנהג יחסית באופן שפוי. כל מה שיש לי לומר בטלפון זה שלא יעזור כלום, נסיעה ברכבת תוצרת גרמניה, בקור הזה, לא ממש עושה לי טוב. ככה זה אצל הפולנים, הדרך לגן עדן רצופה חרדות. נו, טוף. הגענו ונכנסו לתור. את זה הם יודעים לעשות כמו שצריך הגרמנים. קור ותור. פיל מדווח שאי אפשר לבצע שינויים וחייבים להכנס מקדימה. אז עלינו למעלה להוריד בירה מקומית עם פרעצל. התפרענו והזמנו פרעצל אחד עם חמאה ואחד בלי. בירות, פרעצלאך ופולקסווגן. יודעים את העבודה הגרמנים, כבר אמרתי?
עוד שעה הוא מגיע. עוד שעה הוא ישאל אם יש מישהו חי בחוץ? is there anybody live out there? בינתיים מעלים אותנו למעלה. מתחיל להיות גבוה שם. סדרנית גרמניה חיוורת מצביעה על הכסא הכי גבוה במקום ואומרת משהו בשפה שאמא שלי לא אוהבת לשמוע. משה אומר שנישאר לעמוד בכניסה. יהיה בסדר, כמו באיטליה. החרררר לא חררררר, הברררר לא ברררר ואיטליה לא גרמניה. איפה רמי הויברגר כשצריך אותו, קיבינימט. עדר גרמניות עצבניות מסתער עלינו. "או למעלה או בחוץ" הן צועקות. אני לא נושם. ממש לא נושם. שכנעתי את משה לעלות למעלה לכסא הגבוה. פיל אומר שכשהבוס יתחיל נרד כולנו למטה ונתערבב בקהל.
אני בינתיים בחוץ. הרינגים מתחילים להשתחרר בראש. עוד רגע יסלקו אותי בבושה מהמקום ואולי בכלל מאדמת גרמניה. תקרית דיפלומטית, התנצלות בפני ציפי לבני ובכלל... סדרנית גרמניה, גם חיוורת, כנראה מהקור או מפרישטיק (ארוחת הבוקר) לא מספק, מוצאת אותי יושב בחוץ נשען על אחד הקירות ומחכה שאיזה גרמני יגרור אותי החוצה. "ורטיגו", אני צועק לה, "ורטיגו". היא מושכת בכתפיה ומצביעה על היציאה מהארנה. אני מוצא כוחות, נעמד מולה ומתחיל להסביר לה באנגלית שכל הדרך מישראל לא נעשתה בחינם ושפיל הבטיח לנו שיהיה בסדר ועוד איזה משפט על עניין השילומים ובן גוריון. להפתעתי משהו משתבש לרובוטית. היא מוצאת לי מקום באמצע הארנה בדיוק כשהבוס שואג: "האם מישהו חי שם בחוץ"? וסטיבי מותח מיתר ראשון.
משה יושב למעלה בכסא הכי גבוה בסאפ-ארנה, לא מרשים לו לרדת. אני במקום טוב באמצע, והבוס, אתם יודעים, ברוס ספרינגסטין, לא ממש מודע שיש לי פחד גבהים מטורף וכמעט סולקתי מהאולם בגלל שלא רציתי לשבת במקום שלי, ושבגלל פיל קיבלתי בטעות את הכסא הכי גבוה בארנה. הבוס כנראה לא בטוח גם מודע למערכת היחסים בין העם היהודי לעם הגרמני, והוא בסך הכל רוצה להופיע עם האי-סטריט בנד שלו ולהיות מדהים כרגיל. תכל'ס, אחלה הופעה, הבוס הוא המלך, אבל בפעם הבאה - רק באיטליה. שם אין בעייה להתפלח למקומות הנמוכים. בכל זאת, איטליה זה לא גרמניה. |