“I have never let my schooling interfere with my education” 
Mark-Twain

לפני קצת יותר משבוע שילחה מערכת החינוך את היקר לנו מכול אל חופשת הקיץ ובחזרה לחיק אחריותנו, בסכמה עוד שנת לימודים בה ישבו טובי בנינו על ספסל הלימודים כשמרבית זמנם הם מפוהקים, מתוסכלים או במקרה הטוב סתם מוסחי דעת.

אל תבינו אותי לא נכון : אין בי כדי להלין על אותם אנשי חינוך (מצוינים ומסורים ברובם) שעשו ימים כלילות על מנת להחדיר בינה בין אוזניהם של אוצרותינו. אך כן יש בי תלונות כרימון למערכת ששלחה את אותם מורים לחזית כשהם מצוידים בחומרי לימוד בלויים, עפרונות כהים ומטרות שאבד עליהם כבר מזמן הקלח.    

תורת השעמום

אם צרת רבים הנה באמת חצי נחמה אזי גם אריות כראשי הממשל האמריקני מחפשים כיום דרכים חדשות על מנת להתמודד עם עלייתם המטאורית של כלכלות המזרח המאיימות על ההגמוניה השלטת. שם ברור שבתוך ארגז הכלים החדש הנדרש להתמודדות ברת-קיימא תופס תחום החינוך וההוראה את החלק המשמעותי ביותר. אך בעוד אנשים כנשיא אובאמה, שספר שתי קדנציות מבלי להביא בשורה אמיתית בתחום, ישנם אנשי חזון כגון סת גודין הקוראים בקול תיגר על הקיים ומציעים נתיב אמיץ לפתרון.

כשגודין מדבר על העתיד הוא מסתכל על הילדים שלנו ובעשותו כן הוא קודם כל מדבר על מערכת החינוך שלנו. את כל זה הוא עושה דרך ספרו המטלטל העונה לשם: "הפסיקו לגנוב חלומות". בספרו (המופץ אגב חינם אין כסף בגרסה אינטרנטית!) מתיימר הברנש האמיץ לא רק להסביר את יסודות כישלונה של השיטה, אלה גם (רחמנא ליצלן) להציע אלטרנטיבה.

על מנת להתחיל את מסעו פונה גודין מאה שנה לאחור לשנת 1919 אל המקום בו הונחו היסודות למערכת החינוך ההמונית שאנחנו מכירים כיום. לדברי גודין אין זה סוד גדול שאותן היסודות שהונחו לא פותח על מנת להניע את התלמידים או ליצור מהם אנשים משכילים. השיטה פשוט הומצאה על מנת לייצר מבוגרים המסוגלים לעבוד היטב בתוך המפעלים והמערכת.

"מבחינה כלכלית טהורה," מסכים גודין, "חייבים להודות שבהתחלה זה באמת עבד יפה. אך כיום גם הלוגיקה הכלכלית מאחורי המודל הזה כבר מזמן נשברה לרסיסים"  

משכיר לסחיר

על מנת שנבין תחילה מה שבור במודל, מפנה אותנו גודין לדבריו של זוכה פרנס נובל הכלכלן מייקל ספנס המתאר את הסוגיה המורכבת בפשטות יוצאת דופן: ישנן עבודות סחירות (בהם עושים דברים שיכולים להיעשות גם במקומות אחרים, כמו למשל: בניית מכוניות, תכנון כיסאות, ומענה לטלפון) ומנגד ישנן את אותן עבודות בלתי סחירות (כגון: לקצור את הדשא או לטגן המבורגרים).

האם יש לכם ספק, שואל גודין, איזה סוג של עבודות כדאי לשמור בכלכלה שלנו ? בודאי שאין ספק. אך כמה חבל: ספנס מספר לנו שהחל 1990 ועד שנת 2008 הוסיפה כלכלת ארה"ב רק 600,000 עבודות מהסוג הנ"ל. הסיבות, נמצאות כמובן מזרחה.

"אם אתה עושה עבודה בה מישהו אומר לך בדיוק מה לעשות וכל מה שאתה צריך לעשות זה לציית במדויק, הוא פשוט ימצא מישהו זול יותר שיעשה את זה" מסביר גודין, "ועדין בתי הספר שלנו מייצרים ילדים התקועים בחיפוש אחר עבודה בה הבוסים שלהם אומרים להם בדיוק מה לעשות"

מתחנן בפני מערכת החינוך שתפסיק לגנוב חלומות - סת גודין

הסבים והסבתות שלנו בנו את בית הספר כדי לאמן את ילידיהם לחיים של עבודה פרודוקטיבית כחלק מכלכלה מתועשת. בכול שנה אנו מייצרים מיליוני עובדים חדשים המאומנים לעשות עבודה מהסוג שהיה כאן ב1925 טוען גודין. העסקה (קחו ילדים החוצה ממעגל העבודה כדי שנוכל ללמד אותם ולעשות מהם מבוגרים המסוגלים לבצע עבודות מפעל טובות יותר) הובילה אותנו כיום בדרך הבטוחה אל התחתית.

ישנם עדין אנשים הטוענים שעלינו פשוט להפוך למדינה של עובדים זולים יותר וקלים יותר העושים מה שאומרים להם מהמתחרים מגחך גודין. אפילו אם היינו מצליחים לנצח במרוץ הזה היינו פשוט מפסידים. התחתית איננו מקום טוב להיות בו. אפילו אם אתה מסוגל להגיע אליה.

אבולוציה או רבולוציה?

ככל שאנחנו מתקרבים לשנה ה-93 של החינוך הציבורי האוניברסאלי בארה"ב חייבת לצוץ השאלה הבאה בה על כל הורה ומשלם מיסים להתחבט: האם אנו עומדים להריע, לדחוף או אפילו להרשות לבתי הספר שלנו להמשיך באסטרטגיה הבטוחה אך הידוע מראש לכישלון, של יצירת עובדי מפעל צפויים ובינוניים שואל גודין?

כל עוד אנו מאמצים אל חכנו (או אפילו מקבלים בשתיקה) מבחני סטנדרטיזציה, פחד ממדע, ניסיון עלוב ללימוד מנהיגות, וחשוב מכול מקבלים את ההכרח הבירוקראטי של להפוך את החינוך למפעל אנחנו ממשיכים להיות בצרה גדולה.

"המהפכה הפוסט תעשייתית כבר כאן. האם אכפת לכם מספיק כדי ללמד את ילדיכם כיצד לנצל זאת?"

לו יכולתם לבחור,למשל, איזה כלים תקנה לילד שלכם מערכת החינוך, איזה מבין שני הטורים הייתם אתם בוחרים:

טור אחד מכיל: מודעות, דאגה, מחויבות, יצירתיות, הצבת מטרות, כנות, אלתור, שנינות, עצמאות, מודעות, יוזמה, חדשנות, מנהיגות, תמיכה.

טור שני מכיל: צייתנות.

באמת יש כאן התלבטות? חשוב להבין, אומר גודין: תרבות משתנה על מנת להתאים את עצמה לכלכלה ולא להיפך. הכלכלה הייתה זקוקה למוסד "שיחבץ" עבורה עובדים כנועים וצייתנים, אז בנינו אחד. המפעלים לא קרו בגלל שהיו בתי ספר, בתי הספר קרו בגלל שהיו מפעלים.

אבק של כוכבים

נניח שהייתה לך משאלה אחת לבקש, מה הייתה המשאלה הזו (מקשה גודין)? המשאלות שלנו מושפעות מהדרך בה אנחנו גדלים, מה מלמדים אותנו, עם מי אנחנו מסתובבים ומה ההורים שלנו עושים. לתרבות האמריקאית כיום בפרט ולמערבית בכלל יש בעיה של חלומות. הבעיה הזו נוצרה על ידי משטר בתי הספר הנוכחיים והיא רק מחמירה עם השנים אומר גודין.

אנשים בעלי חלומות בבית הספר נחשבים סכנה, חולמים יכולים להיות חסרי סבלנות, בלתי מוכנים להתפשר ומעל לכל קשים להתאמה למערכת הקיימת. איש יקר בשם ג'ייק הלפרין ערך בעבר מחקר מרתק אודות תלמידי תיכון. תוצאות המחקר המדהימות שלו מובאות להלן:

הלפרין שאל את נבדקיו שאלה אחת פשוטה: כשתגדל באיזה מהעבודות הבאות הכי הייתה לעסוק:

1. מנהל חברה גדולה כמו ג'נראל מוטורוס.

2. איש שייטת.

3. סנאטור.

4. נשיא אוניברסיטה נחשבת כגון הרווארד או ייל.

5. עוזר אישי לזמר מפורסם או כוכב קולנוע.

ומה אתה תרצה להיות כשתהיה גדול?

התוצאות המפתיעות שקיבל הלפרין היו כדלקמן:

בעוד ההתפלגות למקצועות האחרים הייתה שווה (פחות או יותר) ונעה סביב כ-9-10 אחוזים, 43 אחוזים מקרב הנשאלים השיבו כי היו בוחרים להיות עוזר אישי לכוכב רוק או קולנוע (!) כמעט אחד מכל שני ילדים היה בוחר לא להיות מפורסם בעצמו, אלה לחסות בצל אבק הכוכבים של זה שחיי את חיי הזוהר.

"האם זה הטוב ביותר אליו אנו מסוגלים?" שואל גודין, "האם באמת יצרנו מערכות חינוך בעלות של טריליונים כדי שהמבריקים והמובחרים בתלמידנו יבחרו לחיות את החלום שלהם בצל אבק כוכבים? האם התוצר המרכזי של מערכת החינוך האדירה שלנו הוא בעצם לגיון של עוזרים?" אנו עומדים בפני שעת חירום, מזהיר גודין, חירום שאיננו רק כלכלי אלה גם תרבותי והזמן לפעול הוא עכשיו.

חוכמת ההמונים

לא אנחנו לא זקוקים ליצור ציות, קובע גודין נחרצות. לא אנחנו לא זקוקים להמשיך ולשנן בעל פה ולא אנחנו לא צריכים ללמד תלמידים לאמץ את הסטטוס-קוו. כל מה שבית הספר עושה כדי לקדם את שלושת האג'נדות האלה הוא לא רק בזבוז זמן וכסף אלה למעשה חותר בדיוק בכיוון ההפוך של מה שאנחנו באמת זקוקים לו. המחסור האמיתי שלנו הוא באנשים חולמים, בחלומות עצם ובשאיפה להפוך אותם למציאות. כי חלומות כידוע קשה לבנות אך קל מאוד להרוס.

המהפכה התעשייתית לה המציאה את היצור היא רק הגבירה אותו עד לנקודה בה הוא שינה את הכול. בדיוק באותה המידה מהפכת התקשורת אותה אנו חווים כיום לא המציאה את התקשורת אלה הגבירה אותה עד כדי כך שהיא הפכה לכוח דומיננטי בכלכלה שלנו, בחברה שלנו ועדין אנו עושים הכול בבתי הספר כדי לבודד תלמידים במקום לחבר ביניהם.

המונח חוכמת ההמונים, עליו מדבר גודין, תואר בהרחבה על ידי העיתונאי האמריקני ג'יימס סורוביצקי, בספרו "חוכמת ההמונים" - רב מכר שיצא לאור בשנת 2005. על פי הרעיון שעומד בבסיס ספר זה, שקלול התשובות של קבוצה גדולה של אנשים (אשר אינם מתואמים ביניהם) יהיה לרוב מדויק יותר מהתשובה המלומדת והטובה ביותר שיפיק מומחה באותו תחום. 

הספר עצמו נפתח במעלליו של סר פרנסיס גלטון ביריד לממכר חיות, בו ביקר בשנת 1906. במרכזו  של היריד התקיים הימור בדבר משקל של בשר שור מסוים, לאחר שזה יישחט. הימור בו לקחו חלק כ-800 ממשתתפי היריד. לאחר סיום האירוע נטל פרנסיס את פתקאות ההימורים וחקר אותן. להפתעתו מצא כי ממוצע הניחושים של כל משתתפי ההימור היה 542.9 ק"ג, בעוד המשקל האמיתי של הבשר היה 543.4 ק"ג. המסקנה המפתיעה של ממצא זה היתה כי ההמון, שברובו היה מורכב ממנחשים ולא ממומחים, ניבא את המשקל בדיוק רב ביותר.

דוגמא מובהקת נוספת לתאוריה ניתן למצוא גם בשעשועון "מי רוצה להיות מליונר". שם, התגלה, שכאשר שאלה הופנתה לקהל (ועברה ניתוח סטטיסטי) למעלה מ-90% מהתשובות היו נכונות. אך כאשר אותן שאלות ממש הופנו למומחים תשובותיהם היו נכונות בקצת פחות מ-60% מהמקרים.

מישהו מתנדב לנחש כמה השור הזה שוקל?

קחו כל פעילות בבית הספר או באקדמיה שתרצו, אומר גודין, ותבחינו מיד בעצמכם כיצד היא כמעט תמיד מתבצעת לבד. כיצד הפוקוס הזה על יחידים המבודדים מאחרים סותרת את מה שצריך להיות? אין רופא בעולם שלא יודע מה לעשות ובכול זאת אומר לעצמו: אגלה את התשובה בכוחות עצמי. אין חוקר אקדמאי, טייס או אפילו עובד בבית חרושת לפלדה העושה את עבודתו בבידוד מוחלט. עבודה קבוצתית הנה יוצאת דופן בבתי הספר כיום, היא צריכה להיות בעצם הנורמה.

הברירה הטבעית

לטענתו של גודין מערכת החינוך כיום מפספסת אותנו בנקודות הכי בסיסיות שיש. אנחנו לא שואלים אפילו תלמידים האם ברצונם להשתתף. אנחנו פשוט מניחים שההסדר הוא שישימו מידע בפנים שלהם והם פשוט יהיו חייבים לבלוע אותו כי ככה הם התבקשו. על מה אנחנו מדלגים בדרך? מה למשל בדבר מחויבות? שואל גודין, האם לא חשוב לנו שילמדו את המהות שלה? האם לא הוגן לשאול האם תבחר להיות טוב בזה במקום לבחור בשבילם?

האמת האוניברסאלית אומרת שאנשים שמצטיינים בדבר מסוים עושים זאת משום שהם בחרו להצטיין. רופאים מעולים, או נואמים מחוננים, גולשים בשלג, מוזיקאים או סופרים הנם מעולים משום שאי שם בדרך לשם הם עשו בחירה. אם כך מה ההיגיון בדיוק, שואל גודין, בלמנוע לגמרי מלתת לתלמידים לבחור?

לבני-אדם, כמו כל שאר החיות, ישנה יכולת יוצאת דופן להתחבא ממה שהם פוחדים ממנו. פחד הינו גורם בו אנו משתמשים כיום כדי להבטיח שאף אחד לא יאתגר יותר מידי את הסטטוס-קוו, או יעורר חלילה שערורייה. הפחד הינו גורם אכיפה מוביל בתכנון הקריירה שלנו, באקדמיה שלנו ואפילו ביחסים הבין-אישיים שלנו. הפחד חי במשרדים בהם אנו עובדים.

בפני כל מחנך ניצבים שני כלים בלבד על מנת להגשים את ייעודו. הקל מביניהם הוא הפחד.  קל לעורר פחד, קל לשמר אותו אבל הוא בסופו של דבר רעיל. הכלי השני הינו תשוקה. "ילד המאוהב בדינוזאורים ובכדור-סל או במדעים ילך ללמוד כל מה שיכול גם בכוחות עצמו, אומר גודין, הוא יעשה הכול על מנת לקבל עוד ידע. תשוקה יכולה לגבור על הפחד, הפחד להפסיד, להיכשל, ואפילו להיות מושא ללעג.

"כעת הציות הרבה פחות חשוב אך הלימוד חשוב יותר מאי פעם," אומר גודין, "עלינו להיות אמיצים מספיק כדי להפריד בין השניים. אנחנו יכולים לבנות מחדש את כל המערכת סביב תשוקה במקום סביב פחד"

נשר מהלימודים כדי לרדוף חלומות - סטיב ג'ובס

האומץ להשתנות

סוד קסמה של מהפכת התעסוקה אותה אנו חווים כיום היא שהיא מעניקה פרס ומתגמלת את אלה שמתחברים, בולטים, ולוקחים הזדמנויות. אך כאן נשאלת השאלה האם לקיחת סיכונים זה משהו שבכלל אפשר ללמד? כמובן שכן אומר גודין. היא נלמדת על ידי מנטורים, על ידי הורים, על ידי מורים מחוננים למוזיקה ועל ידי החיים כמובן. אז אם היא כל כך חשובה: מדוע היא לא מלומדת דווקא במקום אליו אנו שולחים את ילדינו מדי יום ביומו?

אם ניקח את מערכת החינוך כיום נגלה שההפך הוא הנכון. אומץ בבית הספר נענש במקום להיות מתוגמל. כל המוסד הזה מאורגן כך שימנע פעילות אמיצה מצד אינדיבידואלים. שוב ושוב אנו שומעים מאלה שעשו את זה אחרת ובגדול כי הם נהיו אמיצים למרות בית הספר ולא בזכותו.

"קחו בתור דוגמא את בית הספר המוביל למנהל עסקים שלנו - הרווארד. בכול שנה מייצר בית הספר הזה מספר גדול הרבה יותר של יועצים עסקיים מאשר יזמים מצליחים." עוקץ גודין.

גדולה היא דבר מפחיד כשלעצמה. כי היא באה עם אחריות. אם אתה יכול להתכחש לכישרונות שלך, אם אתה יכול פשוט להחביא אותם מאחרים, או אפילו טוב יותר לשכנע את עצמך שהם בכלל לא שם, אזי ניצלת. להינצל הינו מרכיב מפתח בהבטחה של בתי הספר המתועשים של היום. זה בראש ובראשונה, מסביר גודין, משחרר את ההורים מאחריות כיוון שהמוסד הזה לוקח אחריות על ההוראה.

היזם והמולטי מיליונר המצליח פיטר תיאל עשה לעצמו כותרות כאשר הציעה לשלם לסטודנטים כדי לדלג על לימודיהם בקולג' ולפתוח משהו במקום. הסיבה בגינה התוכנית שלו עובדת איננה קשורה בכלל לוויתור על הלימודים בקולג', אך קשורה בהחלט ליכולת שלה למשוך אנשים אמיצים מספיק כדי להסתכן.

פיטר טיאל - מוכן לשלם לכם כדי שתנשרו

חינוך איננו בעיה כל עוד הוא לא משמש כחוצץ מהעולם שבחוץ ומקלט מפני הסיכוי להיכשל. לטענתו של גודין פרדריק טיילור אחראי להרבה ממה שאנחנו רואים כיום כשאנחנו מסתכלים מסביב. בתור אבי הניהול המדעי, מסביר גודין, הוא זה שצייר את הנקודות שבנו את מודל ה'ייצור ההמוני' על גבו בנה הנרי פורד את האימפריה שלו, והיה גם זה שהניח את היסודות לפס היצור ולצמיחה של העידן המתועש שבאה בעקבותיו.

להיות או לא להיות זו השאלה

כיום שיקול דעת, מיומנות וגישה הנם התחליף האמיתי לציות אומר גודין. בעוד עם נושא המיומנות בתי הספר מתמודדים ברמה כלשהי עם שיקול הדעת והגישה הם מסרבים להתעסק באומרם לכם ההורים: שם אתם לבדכם.

שאלתם את עצמכם פעם האם אתם יכולים למשל ללמד את הילד שלכם להיות איכפתי? אני יודע שאנחנו יכולים ללמד אותם לא להיות איכפתיים, זה אפילו קל. "אך בהינתן השינויים הטכנולוגיים והכלכליים סביבנו, האם ביכולתנו ללמד אותם דווקא להיות אכפתיים באופן פרודוקטיבי ויעיל? האם אנחנו מסוגלים ללמד ילדים להיות אכפתיים מספיק בנוגע לחלומות שלהם כדי שיהיה להם חשוב מספיק לפתח את שיקול הדעת, המיומנות והגישה להגשים אותם?" שואל גודין.

פעם זה היה פשוט: המורה היה השוטר, המטיף והמקור לתשובות כמו גם שומר הסף אל מקורות הידע. הכול היה אחד. אך מורה יכול מאידך ליצור חוזה חברתי או סביבה בה אנשים יעשו את העבודה הכי טובה שהם יכולים ויתפתחו בכיוונים חדשים. מה שאנחנו באמת זקוקים לו בעבור ילדנו זו סביבה בה יהיה מישהו שידחוף אותנו ויעודד אותנו או יצור לחילופין חלל בו נרצה ללמוד ולהיות טובים יותר במה שנעשה.

"אם כל מה שהמורים ממשיכים לעשות זה לקרוא תזכורות שנכתבו מראש משקופית פוואר פויינט על מנת להרצות לחדר של 30 או 300 סטודנטים אז אולי כבר עדיף שישארו בבית." אומר גודין, "זה לא רק חוסר כבוד נוראי לסטודנטים שבחדר, זה פשוט בזבוז זמן של המורה ושל התלמידים. הוראה זה כבר לא העברת עובדות הנגישות בפורמטים אחרים. את זה רבותי כל אחד מהילדים שלכם מסוגל לעשות בגוגל בכוחות עצמו."

מה שהיה הוא גם מה שיהיה?

התחושה שאתם חשים כעת זו התחושה בפניה ניצב כל הורה. נכון, זה קל הרבה יותר לשחק אותה בטוח. למה לסכן לפוצץ מערכת חינוך שלמה ובמקום זאת פשוט להוסיף לה כמה תוספות...? או לחילופין לומר לעצמנו: למה בכלל לסכן את החינוך של ילדנו בגלל שהכלכלה סביבנו השתנתה ללא הכר?

הלחישה הזו שאתם שומעים באוזניכם, אומר גודין (וגם אני מצטרף אליה), ההיסוס הזה בדבר לקיחת צעדים דרמטיים, זו בדיוק הסיבה בגינה יש לנו עדין את אותה המערכת חינוך. ככה בדיוק נתקענו עם הסטטוס-קוו הנוכחי. כשזה בטוח יותר, פשוט יותר ושקט יותר לדבוק במה שיש לנו, אנו פשוט נשארים תקועים עם מה שיש לנו.

אם רק הורה אחד ישאל את השאלות האלה ודאי ששום דבר לא יתרחש...אבל אם תריסר הורים או מאה מהם יקומו ויתחילו לשאול שאלות אין לגודין ספק שהאג'נדה תתחיל להשתנות.

"הדחיפות של הבעיות שלנו ברורה. עלינו להשקיע את מרצנו ואת כספנו בבניית משהו שיתאים לצרכים החדשים שלנו. אך איננו יכולים באמת להחליף את המשימה אם לא נחליף תחילה את השיטה בה אנחנו מנסים להשיג אותה" אומר גודין בסכמו את המניפסט שלו בציטוט מפיו של ג'יימס מרפי האגדי שאומר: "הדרך הטובה ביותר להתלונן הנה פשוט לעשות מעשה"

הייתי מוסיף כאן עוד אפילוג משלי. אבל אני חושש שבנסיבות הנוכחיות כל מילה נוספת תהיה פשוט מיותרת.