שעות הלילה הן הקשות ביותר.
בשעות היום משתדלת להעסיק עצמה. מעמיסה על עצמה עוד ועוד עבודה ונהנית להיראות עסוקה. במיוחד מתענגת כאשר משתפכת בפני מכרותיה כיצד אינה מספיקה כלל להגיע למטלות אחזקת הבית. איך מגיעה שפוכה אל הבית המלוכלך, אל ערימות הכביסה הבלתי נגמרות, לאחר מסע קניות חפוז בסופר בו מרוקנת לעגלה מצרכים מבלי משים, ועתה הלאות מתפשטת בעורפה וחומקת אל כתפייה אל שכמותיה ומזדחלת לאיטה לאורך שדרתה ממלאת בעייפות את רקמות מותנייה את ירכיה ונעצרת בקרסוליה. הו הקרסוליים האלה שטופפו כל היום על עקבים, שהחזיקו בגאון את חזותה. את יוהרתה וגאוותה המקצועית, כעת סופגות כעקב אכילס את העייפות שמתפשטת עליה , מתלבטת קלות אם להניח לקניות להיות מפוזרים בקדמת המטבח או להחזירם למקומם, שוקלת אם להכין לה כוס נס קפה וצונחת על הכורסא, טובעת בה ושונאת את עצמה שלא שחררה קודם את אבזם החזייה הלוחצת. עכשיו שקט.
הטלפון רוטט, מתעלמת.
הטלפון עושה קולות ורוקד על השולחן הסלוני.
סוף סוף שעצמה עיניים , הוא חייב להתעורר לחיים.
מניחה רגל על השולחן, מטיבה תנוחה, חמש דקות אעצום עיניים ואז אתנפל על הבית , חושבת.
ידה אוחזת בנייד, המספר לא מזוהה, לענות? להתעלם? מושכת את הלחצן הירוק ועונה – הלוו את עם הרינו קליאו האדום – שואל הקול מעבר לנייד
חושבת , את מי דפקתי? זוכרת בבהירות שיצאה חלק מהחנייה של הסופר. רק הוא חסר לה עכשיו.
כן – עונה ביובש עיניה סורקות את ערימת המצרכים הפזורה בקדמת המטבח וזקוקים ליד שתניחם במקומם. טוב, שכחת בסופר שקית מצרכים , רדפתי אחרייך להחזיר לך אותה, ונעלמת- עונה האלמוני.
תודה- עונה מוכנית- ומיד תוהה מהיכן השיג את מספר הטלפון שלה. - איך אפשר להחזיר לך את השקית- שואל הקול
- איך מצאת את הנייד שלי – עונה
- יש לי דרכים משלי – עונה הקול. - איזה דרכים? – שואלת ומתחילה לשחזר את הקניה החפוזה וסוקרת את המצרכים הפזורים למרגלותיה ומתייאשת מהניסיון הכושל לאמת גרסת האלמוני. -תגידי , את רוצה את השקית, או רוצה לשחק אותה חוקרת- האלמוני משתעשע , ומכעיס אותה.
- חסר לך אקשן בחיים , שהחלטת לבלוש אחריי- עונה, משתדלת להישאר מנומסת. - עפת על עצמך – עונה הקול, - אם לא רוצה, לא צריך! - נשמע נעלב - רגע ,איך אמרת קוראים לך- שואלת
-לא אמרתי -אההה.... שותקת . ולרגע מתנערת ....ויורה לנייד :- אם הצלחת להשיג את הנייד שלי , בטח יודע גם איפה אני גרה, אז תזיז את עצמך ותביא לי את השקית." ואחרי שיורה את המשפט מבסוטה מעצמה על האומץ והתעוזה - אז זהו שלא – עונה בשקט האלמוני, ומזהה בקולו את ערעור בטחונו המופרז שהוצג עד עתה. -אז הדרכים שלך , הם לא ממש...- מחפשת אחרי המילה המתאימה לסיים משפט מחץ.
מתחילה לפזר את הירקות במקרר ואת המצרכים היבשים במזווה.
- כמה את רוצה עליה? – שואל הקול. לרגע לא מבינה , ואז הכל מתבהר לה, הפתק למכירה שהצמידה לשמשה האחורית של הקליאו. |