נסענו בחג הפסח למצדה. על פניו צירוף מקרים מתבקש. מצד אחד, הסיפור על עם עבדים שמתיר את כבליו למען עתיד לא ידוע במדבר. מצד שני הסיפור על חבורת לוחמים שמעדיפים את המוות על חיי שיעבוד ומבצעים התאבדות המונית. שאיפת חירות שהופכת את מצדה למעיין פרק המשך של סיפור יציאת מצריים.

על פסגת ההר, קיבלנו תזכורת מעניינת: שיאו של סיפור מצדה – ליל ההתאבדות, התבצע בערב פסח. עוד לפני שהספקנו לשבוע מטעמם הממכר של המצות, התבשרנו ששלוש שנים לפני ההתאבדות, בשנת 68 לספירה, ערכו לוחמי מצדה פשיטה בעיר הסמוכה עין גדי כדי למלא את מחסני המבצר. באותה פשיטה טבחו לוחמי מצדה ב-700 מיהודי העיר, רובם נשים וילדים. הטבח למי שעדיין לא ניחש נערך גם הוא בחג הפסח. מה קורה פה?

גבורת מצדה היא סופו של סיפור הרבה יותר טרגי – המרד הגדול. המרד בו בית המקדש נהרס כליל, ירושלים חרבה, המון יהודים (על פי פלביוס יותר ממיליון) נהרגו, ובקישור מאוד מר לחג החירות, כמעט מאה אלף הפכו לעבדים. הנה כך מתואר ההרג הנורא במרד: “מספר השבויים, אשר נתפשו בכל עת המלחמה,היה תשע רבבות ושבעת אלפים, ומספר המתים בכל עת המצור היה מאה ועשרה ריבוא (מיליון ומאה אלף). רובם יהודים, אך לא ילידי המקום (ירושלים).כי מכל עברים נאספו אנשים אל ירושלים ,למועד חג-המצות, ופתאום סגרה עליהם המלחמה.” במילים אחרות ההתאספות ההמונית בחג הפסח היא הסיבה לכמות הנוראה של הקרבנות.

לחג הפסח תפקיד מרכזי בהתדרדרות המרד. לאחר פתיחה מוצלחת של המרד “כאשר שבתה המלחמה... התעוררה מחדש המריבה אשר מבית, כי הגיע מועד חג-המצות בארבעה-עשר יום לחודש ניסן". לכבוד החג פתחו אנשי הכהן הגדול את שערי המקדש, וביחד עם המון האנשים נכנסי הסיקריים "עם חרבות מתחת למדיהם", במטרה להשתלט על בית המקדש. "רבים מן האזרחים השקטים נהרגו בידי אנשי ריבם משנאת חנם או מקנאת איש... וכל איש, אשר היה לו לפנים דבר קטטה עם אחד המרצחים... נחשב לאחד הקנאים ונסחב לייסורים קשים”. נראה שחג הפסח קיבל תפקיד מרכזי בחורבן.

פסח מוזכר לא רק כגורם לתוצאות המרד הקשות, אלא כמאורע שהשפיע על פרוץ המרד. לפני המרד שלט ביהודה הנציב האכזר והמושחת פלורוס. קצת לפני פרוץ המרד הגיע נציב סוריה קסטיוס גאולס (הממונה על פלורוס) כדי להשתתף בקרבן חג הפסח. היהודים הרבים שהתאספו בירושלים במעמד החג ניצלו את ההזדמנות לצעוק אל גאלוס את תלונותיהם. לא עבר זמן רב וה"חוצפה היהודית" חזרה אל העם כבומרנג. כחודש לאחר אותו פסח גורלי שלח פלורוס משלחת לירושלים לדרוש את כספי המקדש. הדרישה עוררה מהומה, שבעקבותיה ניתנה הוראה לחיילים הרומאים להרוג ולבזוז. הפוגרום הניב 3600 הרוגים, והיווה את הניצוץ הראשוני לפרוץ המרד.

גם לפני הנציב המושחת פלורוס המצב ביהודה לא היה שקט, והתפרצויות אלימות לא היו מחזה נדיר. גם כאן סיפק חג הפסח פלטפורמה להתפרצויות האלימות. כך לדוגמה בנציבותו של קומאנוס, חייל רומאי החליט לחשוף את איבר מינו מול היהודים דווקא בחג הפסח. בתגובה היהודים התנפלו על הרומאים באבנים, מה שהביא לתגובת הנגד הרגילה: אלפי הרוגים. אפילו הסיבה לכך ש"זכינו" לניצבים ישירים מרומא מקורה היא בחג הפסח. לאחר מותו של הורדוס החליטו הקנאים להתמרד נגד בנו ארכילאוס (פולמוס וארוס). ארכלאוס צפה את המהומות לקראת בוא חג הפסח, ולכן החנה פלוגת חיילים בעיר (מה שאומר שמראש חג הפסח על ההתקהלות ההמונית שלו היווה פלטפורמה למרידה). ההתנגשות שהחלה בפסח הפכה למרד שבעקבותיו החליטה רומי לקחת חסות ישירה על האזור.

מלבד פרצי אלימות, והלך רוח קנאי, תקופת הניצבים הביאה גל משיחיות. אותם נביאים הציעו את סעד האל וכמובן את עצמם כתרופה מהירה לקשיי הזמן. אם נס אלוהי הוא התשובה לקשיי הזמן מה הפלא שאותם משיחים מצאו השראה בסיפור יציאת מצריים. כך לדוגמה המתנבא תאודאס הבטיח למאמניו לא פחות מאשר לקרוע את נהר הירדן לשניים (משמע הירדן הוא ים סוף ותאודאס הוא משה). המשיח הידוע מאותה תקופה הוא ישו אבי הנצרות. סיפורו מתחיל במלך רשע שגזר מוות על כל ילדי בית לחם "וַיִשְלַח וַיַהֲרֹג אֶת־כָל־הַיְלָדִים אֲשֶר בְבֵית־לֶחֶם וּבְכָל־גְבוּלֶיהָ לְמִבֶּן־שְנָתַיִם וּלְמָטָה" (מתי). אפשר לשאול כיצד הורדוס שמת 4 שנים לפני הולדת ישו ציווה להרוג אותו, אבל קשה להתעלם מהדמיון לספור המקראי, שבו הורדוס ממלא את תפקיד פרעה, וישו כמובן בתפקיד משה. כמובן ששיא הסיפור של ישו – הצליבה – התרחש גם הוא בחג הפסח, על פי התבנית המוכרת.

נדמה לי שכבר אפשר לתת שם לתופעה: "סינדרום פסח”. השילוש: שאיפת החירות, צפייה לנס אלוהי, והתקהלות המונית, יצר קוקטייל נפיץ. למעשה מדובר בשילוב שאנו מכירים ממקור ראשון. תפילות יום השישי (בחודש הרמאדן) של המוסלמים בהר הבית מושכות עשרות אלפי מתפללים. בכל פעם שיש סוגיה פוליטית טעונה יש חשש שהתפילות הללו יהפכו למוקד אלימות, וכוחות המשטרה נערכים בהתאם. לא פעם הלחץ הטעון הזה פורץ החוצה ומצית את הרחוב הערבי.

שאלת 600 האלף:

עיקר המידע שיש לנו על המרד הגדול מגיע כמובן מיוספוס פלביוס, אבל ישנם מספר מקורות נוספים כמו ההיסטוריון הרומאי טקטיטוס. בין דיווחיו של טקיטוס על המרד מופיע גם מספר הקרבנות היהודים במצור על ירושלים – 600 אלף. המספר 600 אלף כמה מפתיע הוא המספר בני ישראל (בעצם רק הזכרים המבוגרים) שיצאו ממצריים על פי התנ"ך. ושוב במקרה הראשון האמונה ושאיפת החירות היא שהוציאה את 600 האלף מעבדות לחירות, ובמקרה השני האמונה ושאיפת החירות הביאו למותם של 600 האלף. השאלה היא איך יודעים להפריד בין התופעות הדומות הללו (והאם לא ניתן להתפשר על משהו באמצע?).