פתק על צוצלת. קליאנדה ואהבה.
הבוקר הזה שהוא במקרה שבת. יצא שרחצתי כלים קצת מאוחר (טוב נו בשבת מותר לקום לא עם יקיצת החמה)
על העץ מול המטבח שלי לא היה הבולבול שראיתי לפני כמה זמן בשישי. אבל כן צוצלת נורא מצחיקה היא גרדה את האוזן כמו שהחתולת תלת-רגל שלי מגרדת אותה בד"כ
ואיך זה קשור לקליאנדרה? אז זה קשור נורא כי למרות שהעץ ההוא יש לו פרחים ורודים מהממים והוא גם גבוה נורא מתחתיו יש שיח קליאנדרה בעצם שניים אבל הבוקר פתאום ראיתי פרח אחד ורוד פורח האדום לא. אבל הורוד כן
ואהבה?
יש שלושה סוגים.
Philia זה אחד מהם לפני כמה זמן שמתי פה פתק. שאלו אותי מה המצב?
אז נכון. בכלוב כתבתי וכתבתי לא מעט. הכרטיס הראשון שפתחתי שם בשנת 2008 היה philia – שני כרטיסים עם אותו user name
ממש.
חיפשתי מקום כתיבה.
2 לינקים. (הדבקתי לפני 2 שורות) משני הכרטיסים. יש לי שם לא מעט אזורי כתיבה. אני לא כותבת שם די הרבה זמן. למרות שלא מזמן חשבתי לכתוב לכלובי שישחזר לי את הסיסמאות.
ב-2008 נשבר לי הלב ובענק. איש אחד אמר לי למה שלא תכתבי את עצמך קצת אמרתי וואלה למה לא?
איפה שאלתי. אמר יש בלוגריה. וככה התחלתי לכתוב. Philia היה הניק ניים שדילג לי לאצבעות. לא יודעת להסביר למה. אבל זה מה שיצא.
באותו זמן גם התחלתי לכתוב בדה מרקר. לא באותו שם משתמש. כאן פתחתי כרטיס עם אותו שם משתמש קצת יותר מאוחר.
לפני לא מעט זמן הבטחתי שיום אחד אני אסביר למה יש כרטיס אחד פה בקפה שבו אני מעלה רק שירים בעברית. למרות שבפוסט הראשון שלי באותו כרטיס היו מילים על העניין. לפחות מבחינתי הן היו שם בפנים,
השירים, המשך ישיר לעוד כרטיס מהכלוב.
ה ו ר ס ת. ( <<לינק) ככה קוראים לכרטיס ההוא. [השירים בילט-אין]
גבולות. עליהם אולי בפעם אחרת ולא עכשיו.
עכשיו נראה לי שאני הולכת להשקות את הגינה לפני שיהיה חם נורא
הפוסט הראשון שכתבתי בכלוב בכרטיס הראשון שלי שם, קראתי לו נשים קטנות. (אותו מחקתי מזמן. אחרי שמחקתי את כל התכנים הישנים שלי ב-philia וגם לא מעט תכנים מכרטיס אחד כאן בדה מרקר החלטתי שאני לא מוחקת יותר כלום)
מחיקות. יש אנשים שמוחקים תגובות שלי עדיין. זה שלהם בלבד. והפוסט ההוא הראשון בכלוב, אותו כתבתי עבור אותו איש שהמליץ לי לכתוב בכלוב.
הוא לא היה על הספר שקראתי כשהייתי ילדה. למרות שאת הספר אהבתי נורא בזמן שקראתי אותו לפחות. כמו עוד הרבה ספרים שהתאימו לגיל הקריאה,
בכלל פעם הייתי תולעת ספרים.
את רוב התכנים משני הכרטיסים הכי ותיקים שלי בכלוב סגרתי לטיוטות. בשלב מסוים חזרתי קצת לכתוב בכלוב. יש כמה תכנים שאפילו הבאתי לפה לקפה במקביל.
על החלק שכתבתי ב"גבולות" לא עושה כלוביסטים קיבלתי לא מעט הודעות. היו מי שחשבו שזה לא מנומס. פעם אפילו אחד שכתב שם מאד התעצבן על המינוח ההוא וכתב על זה פוסט שלם כמה זו חוצפה ואיך אני מרשה לעצמי לכתוב במקום שאני לא מוכנה להתערבב עם הכותבים והכותבות בו. ימים אחרי יצא שהוא כתב עם אנסמבל שווה נורא שאני ראיתי עם חברה. הסתבר שאת אותו אנסמבל נפלא העלו בדנג'ן.. אני ראיתי אותו דווקא לפני ובמקום אחר בתל אביב.
המשרתות. ז'אן ז'נה (כתבתי עליו כאן בקפה כמובן)
פרופילים אני לא משנה. לא שם וגם לא כאן. בכלוב, בכלל כל פעם אני נזכרת בעוד כרטיס ועוד אחד. מכל מיני זמנים כאלה ואחרים. לא תמיד יוצא שאני זוכרת מה כתבתי שם.
בקפה שיניתי פעם תמונת פרופיל. זה היה של הסנופי שעדיין מופיע בכלוב. מקובעת כזאת,
לקח לי זמן להבין בזמנו כל מיני דברים.
מצד שני, במקום ההוא עשיתי לי כמה חברים וחברות לחיים. וזה לא דבר של מה בכך
חברים לחיים אפשר למצוא בכל גיל ובכל מקום.
אני לפחות,
לפני כמה שנים פתחה בדה מרקר בחורה צעירה כרטיס ובחרה לקרוא לו philia ביקשתי אותה לשנות את הכינוי כי זה יכול לבלבל. נעשה מזה סאגה ארוכה ולא נעימה. אבל זה לא הנושא של הפתק הזה.
יש לי פה פוסט ישן נושן על 3 סוגי האהבה כמו שהיוונים קראו להם. או כינו אותם. הפוסט ההוא לא בכרטיס הזה כמובן. כי זה כרטיס פתקים. ובזמנו הוא בכלל לא היה קיים.
פעם הם היו קצרים. הפתקים. לפעמים הם עדיין כאלה. לפעמים ארוכים כמו זה הבוקר הזה. בעצם כבר צהריים בכלל. אבל כאמור שבת. אז מותר ו//או אפשר.
אולי הפתק הבא יהיה על בלוגרים. או מה זה בלוג. אולי לא. מה זה בלוג עבורי. מה אני למשל כבר לא כותבת. ולפעמים זה קצת חבל. מה אני כן רואה ושומרת לעצמי. בחיים בכלל.
הרבה דברים על טבע האדם למדתי בכלוב. ולא בכדי ללמוד על אנשים נכנסתי כאמור לשם.
האיש שריסק לי את הלב אגב,
מצחיק. יש לי תמונה על הדלת של הבית מהזמן שנפגשנו פעם ראשונה הוא. אני ועוד חברה. הוא הלך איתי לברית של הבן שלה.
הוא ואני. עדיין בקשר. והחברה ההיא שנסענו יחד לחגיגת הברית של בנה, אין לי מושג ירוק מה קורה איתה היום. אבל זה הגיוני. חברויות באות והולכות. לא כולן. יש כאלה שנשארות להמונים של שנים,
אבל מספיק לדבר עליו ועלי. הפתק הזה הוא בכלל על הצוצלת המצחיקה. לפחות משם הוא התחיל.
עכשיו נראה לי שיר. ורוד. זה הרי הצבע של הקליאנדה וגם כי הוא יפה נורא.
והפתקים,
כמו הפתק של הבוקר הזה. קורה,
(לא שזה כל כך נורא)
אתמול מצאתי עגיל ג'יפסי שלי שאני אוהבת. יש עליו את המספר 13. נראה לי שאני חוזרת אליו לכמה זמן. 13 מספר שווה ברמות
ווואלה חתיכת פתק ארוך. ארוך מאד. אז מה?
ועוד הערה.
לפני כמה זמן חשבתי לכתוב על טיולים ב"מחסן" (לא שמה לינק כעת) אבל נראה לי שבמקום טיולים אני אכתוב שם על החתולים. כאלה שנכנו פה הביתה וההם שנשארו לחיות בגינה. יותר הגיוני לי כעת-חיה.
את המחסן אגב פתחתי כי לפני זמן היו חסרים לי כוכבים ירוקים. עכשיו למשל אין לי בד"כ את אותה בעיה......
שבת של שלום. אני יותר מהרבה מחבבת את מדור פתקים שלי. למרות שכאשר הייתי פה אנונינימית באמת כתבתי אחרת.
אבל האנונימיות וה"וירטואלית" פסו להם כבר מזמן.
|