חברי מוני כתב על השבת פרשת השבוע "וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי", בלק מלך מואב מנסה לשכור את שרותיו של נביא אומות העולם הרשע את בלעם בן בעור כדי לנסות ולקלל את עם ישראל. באחד מנבואותיו של בלעם הוא אומר: (במדבר כג' ט') "הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב", ההסבר הפשוט לפסוק זה הוא, קיומנו שלנו כעם ישראל בין כל עמי העולם אינו דבר המובן מאליו, ולמרות שיש לנו את אחד הצבאות החזקים בעולם, ולמרות שהכלכלה שלנו יציבה איתנה וחזקה אין בכל אלו בלבד להבטיח את המשך קיומנו הפלאי שלנו עלי אדמות. קיומנו הנצחי של עמנו מובטח בהבטחה אלוקית, כמו שכתוב: "כי לא יטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב". הבטחה זו אינה פועלת באפס מעשה, את הפסוק: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" מסביר הנצי"ב בפירושו: שעם ישראל אינו דומה לשאר העמים הגולים מארצם, שלאחר שבאו לארץ זרה, אם הם מתערבים עם העם שגלו לארצו, מנסים להיות דומים לו עד כדי התבוללות, הדבר הזה יוצר אהבה וחשיבות מצד המקומיים, יותר מאשר אם היו ממשיכים להיבדל מהם ולהבליט את השוני שביניהם. מה שאין כן עם ישראל, אצלו הדבר הפוך, דווקא כשהוא לבדד, שאינו מתערב עם גויי הארץ, אז ישכון במנוחה וכבוד, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליו ואין איש מתחרה עמו, אבל כאשר עם ישראל מנסה להתערב בגויים ולהיות כאחד מהם, אז "לא יתחשב", שאינו נחשב בעיניהם, ואינם מחשיבים אותו אפילו כאדם. לפי הנצי"ב יש שני דרכים להישרדותו של עם ישראל, האחת קלה והאחת קשה, הדרך הקלה היא כאשר עם ישראל מעצמו מקפיד על שמירת יחודו, כאשר הוא נאמן לאמונתו ותורתו, הוא "עם לבדד", שאינו מתחבר ואינו מתבולל עם האומות הסובבות אותו, ואז אין צורך להשתמש באמצעי אחר כדי לשמור על קיומו, ועל כן "ישכון" בתוך העמים שהוא חי בקרבם בבטחה והערכה. והדרך הקשה לשימורו של עם ישראל הוא כאשר עם ישראל ינסה להתבולל "בגויים", להשתוות להם ולהיות דומה להם, דבר המסכן את עתיד קיומו של העם, כי אז מעוררת ההשגחה העליונה אצל העמים אנטישמיות, שנאה ואי ההתחשבות ("לא יתחשב"), שכל אלו מאלצים אותנו להמשיך בעל כורחנו להיות יהודים. זהו הסוד הגדול שלנו כעם הנצח.