להעז, לחלום, להגשים!
פשוט אני,
ללא מסיכות,
ללא קליפות,
מדבר על הכל ומאפשר הצצה
אל עולמי דרך מילותיי.
פוסטים פופולאריים
-
'לחלום, להעז, להגשים' בחוף הדקל באילת
18/9/10 | 1003 צפיות
-
רודף העפיפונים
18/2/08 | 1488 צפיות
-
אהבה, זה כל הקסם
7/5/08 | 4012 צפיות
-
תקעתי נוד, בא לכם להריח ?
11/5/08 | 3018 צפיות
-
כשתבואי
19/5/08 | 2479 צפיות
-
זוהי שעה מתוקה של שקיעה
2/9/08 | 1340 צפיות
פוסטים אחרונים
על הריון, כמיהה, חלום, וכוח רצון
(הסיפור הגיח אל העולם ב- 11/10/07 במשקל 3.200 ק"ג)
אוקטובר 2007. הימים הם ימי סתיו בתולי ומזג האוויר המדהים ששורר כאן בתקופה הזו של השנה - מוביל אותי אל המקום בו אני מקבל את מרבית ההשראה לסיפוריי - אל הים האדום ואל עוד שקיעה מרהיבה. המחשבה שבעוד שבועות ספורים לא אהיה חלק מהנוף הזה - מעוררת בי עצב, אך מצד שני - אני עוזב לטובת הייעוד בו בחרתי, לטובת השליחות שמעניקה לי סיפוק עצום ואשר העניקה עד היום - חומר למחשבה לאלפי אנשים.
לא רחוק ממני יושבות שתי משפחות, ילדים ערומים משתובבים להם בחול, מגרפה, דלי, ארמון קטן עליו צדפים בצבע שמנת, ילדים נטולי דאגות, ילדים שטרם נחשפו לעולם המטורף והחומרי בו הם חיים, מציאות מטורפת שהתחרותיות בה רק הולכת וגוברת. חמישה צעדים ממני עומד אב כשעל כתפיו מונחת בתו בת השנתיים. פתאום אני מתמלא בעצבות שמשקפת לי את היום בו אהיה גם אני אב, עצבות על חוסר יציבותי הפיסית שתקשה עליי להרים את ילדיי על כתפיי בהיותם גוזלים קטנטנים. למזלי, התחושה המלנכולית הזו נמוגה ברגע בו עולה לתודעתי המחשבה שלמרות המגבלה השולית הזו - אזכה להיות אב למופת שיגדל את ילדיו במסירות אין קץ ויעניק להם דברים נפלאים אחרים.
חכמים ממני אמרו בעבר שהכל עניין של פרופורציה ושכאבו של האחד שונה מכאבו של האחר. הפרופורציה הזו מזכירה לי את הסדרה המרגשת "אמא יקרה לי" שעלתה לאוויר בערוץ 10. לאחר שבועות של שידורי פרומו מסקרנים - שודר שלשום הפרק הראשון בסדרה בה יוצאת העיתונאית מיקי חיימוביץ' למסע אינטימי ומרגש, בעקבות נשים המוכנות לעבור דרך קשה ומייסרת על מנת להגשים את החלום שבסופו יחבקו ילד.
הסדרה מתעדת רגעים דוקומנטריים נדירים ומרתקים של נשים וזוגות המנסים בדרכים שונות להביא ילד לעולם, ועוסקת בשאלות שנוגעות בצורך ובמניעים שלהן להפוך לאמהות. חלקן עוברות תהליכים רפואיים פולשניים, חלקן מסכנות את בריאותן, את יחסיהן עם בני זוגן, נוסעות לצידו השני של העולם ובלבד שבסוף המסע תשמענה את הקול הקורא "אמא".
בעודי נרגש מסיפור חייהן של אותן נשים, יצא לי לחשוב על בחירתו המוזרה של האל, למי כן להעניק את פרי האהבה ולמי לא, תוהה על האופן החד בו בוחר הוא לגזול מאותן אימהות את הזכות הכל כך טבעית ולגיטימית להביא ילד לעולם, ומתחיל להבין, ואולי בעצם לא, את אותה אמרה תנכית "נסתרות הן דרכי האל".
אמנם בשונה מהמקרה המדובר אבל כמעט בדומה לאותן נשים, גם אני חייתי שנים ארוכות בכמיהה בלתי פוסקת לזוגיות, לחיי חברה עשירים ורבגוניים, לעצמאות קיומית בעלת אמצעים בלתי נדלים, ולהכרה באדם הנוסף שבי - אותו אדם שנמצא מתחת למעטפת העבה של הנכות הפסיכולוגית, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהדמות הרחוקה שהייתי בזמנו.
למרות אותה מעטפת עבה שדמתה ל"קליפת הפומלית", היה בי אדם נוסף, אדם שלעולם לא הפסיק לחלום, לרצות, לקוות ולהאמין שיבוא יום ויהיה טוב יותר. כוח הרצון ליווה אותי לכל אורך הדרך ואפשר לי להיות נאמן לאופטימיות ולכמיהה עצומה לשינוי בחיי האישיים, שינוי אשר יהפוך אותי ביום מן הימים לאדם רגוע יותר, שלו יותר, אדם בעל שמחת חיים אשר יודה על זריחה חדשה ועל עוד יום חדש בעולם הנפלא בו אנו חיים.
אשקר אם אומר שיש לי מושג מה עוברות אותן נשים בדרכן הנאמנה למען יהפכו לאמהות ביום מן הימים. המעט שאני יודע - מצביע על ביוץ לא סדיר, בדיקות פולשניות, הפסד ימי עבודה, טיפול הורמונאלי ממושך, טיפולי פוריות מתישים שחלקם מובילים למשבר משמעותי במערכת היחסים (ישנו אף מחקר המצביע על סיכוי לבגידה של אחד מבני הזוג במהלך הטיפולים), ועוד דברים נוספים המצריכים חוזק נפשי עצום.
למרות המסע המתיש הזה - אל תחדלו מלקוות, אל תחדלו מלהאמין, אל תוותרו על זכותכן הטבעית להיות אימהות ביום בן הימים. מהלו את האמונה הזו בכמיהה בלתי פוסקת ליום בו תחתלו את ילדכם, גם אם בסופו של דבר יהיה זה ילד מאומץ. כוח הרצון - שהוא תכונה חיונית לחיים של הגשמה - יעמוד לצדכן ויעניק לכן כוחות שלא האמנתן שהוא מצוי ברשותכן. עליכן רק להמשיך ולהיות נאמנות לאותה התקווה שתוביל אתכן בסופו של דבר לאותו יום מיוחל.
אני מודע לקשיים, מודע לבירוקרטיה, מודע לתשישות, מודע לסבל ולשאר ההליכים המייגעים. לעתים נדמה לנו שמאותו מקום חשוך, קשה מאוד לראות אור ולקבל בשורה נעימה ומיוחלת בה ניתן יהיה להיאחז. אך כשם שבלילה חשוך ישנם כוכבים המאירים לנו ממעל, כשם שזריחת החמה מתרחשת מיד עם שקיעת הלבנה - כך לעולם אל תשכחו שביום מן הימים, בסופו של תהליך - תזכו למשש את בטנכן, "ליהנות" מבחילות, לחוש את תזוזות העובר, להביט בפניו בזכות הטכנולוגיה המתפתחת, לחבקו כאשר יונח על החזה מיד לאחר הלידה, להניקו, לגדלו, ולחנכו למצוינות.
כולי בטחון שגם אותן נשים שהטבע לא עשה עמן חסד ואשר יבחרו באימוץ - גם הן ייהנו לא פחות מהמסע המרתק והמרגש שיחל עם סיומו הארוך של אותו הליך בירוקרטי, המסע הנפלא שיעניק לחייהן משמעות ויקנה לילדם חיים טובים אותם לא יכלו לקבל מאמם הביולוגית.
"אין חלומות בלתי אפשריים, ישנה רק הראייה המוגבלת שלנו לגבי מה שאפשרי..." (בת' מנדי קוני)
באהבה רבה, אייל. |
תגובות אחרונות
-
...Blue
בתגובה על הזמנה להשקת ספרי השני 'להביט לפחד בעיניים ולנצח'
-
עינת:)
בתגובה על אחד הרגעים שגורמים ללב לפעום בחוזקה
-
יעלי 65
בתגובה על מוקדש לך, ילדה קטנה שלי
-
אסקרינה
בתגובה על אהבת אב
-
דליה אלעזר
בתגובה על אחרי 17 שנים, אריאלה ממפעל הפיס טילפנה גם אליי
-
לוטרה
בתגובה על חלומות של גוזלים / מוקדש לשחר גרינשפן, ולמשפחתה
תגובות (17)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה יקירה על המילים החמות.
אכן החיים יכולים להיות מסע מדהים....הכל עניין של בחירה.
שבוע מדהים ופורה,
אייל.
אייל שלום, נעים להכיר. מרתק, מעניין ומרגש פה.
מאוד מעוררת השראה הדרך שעשית ואתה עושה.
איזה חיים מדהימים, נכון?
טל
נתו'ש שלנו,
אני מבין את הצורך הכל כך מתבקש להרפות, לשחרר, ולהכיר בעובדה שנוכל להיות הורים מדהימים גם אם לא קיים כאן קשר דם. אני גם מאמין שבעידן כשלנו, יותר ויותר אימהות מאמצות את הגישה הבריאה הזו לאחר שהן רואות שמחיר ההריון גובה מחיר יקר ולעתים גם מסוכן.
הצרה היא שבמדינה כשלנו ההליך הבירוקרטי הוא כל כך מורכב, כל כךמסובך, כל כך מסורבל - עד שהמון זוגות שגם ככה עייפים מאכזבות, מעדיפים להפות ממה שבו הם אמורים להיאחז.
אין שבוע בו אינך שומעת על תינוקות שננטשו, ולחשוב שיש עוד עשרות מקרים עליהם לא מדווחת התקשורת. את צריכה להרים טל' לאיכילוב על מנת להיחשף למציאות העגומה הזו. אז איפה האיזון הזה ? להיכן נוטות כפות המאזניים, לביקוש או להיצע ?
רבים הם אלו שיגידו לך שצריך רישיון על מנת להיות הורה. אני לא מסכים איתם. רישיון הוא משהו שאתה רוכש ע"י דמות מכוונת. ישנם הורים שלא חשוב בכמה סדנאות הם יהיו - הם עדיין יהיו חרא של הורים (והאמיני לי שאני יודע על מה אני מדבר), לעומת זאת יהיו את אלו שלבם, מצפונם, אחריותם, ודאגתם - כל אלו יהפכו אותם להורים מופתיים.
בואי נקווה שההליכים הבירוקרטים ילכו וייתקצרו ויבואו לקראת ההורים המאמצים. הם מספיק שחוקים גם ככה.
כמו תמיד, נגעת בי במילותייך. תודה על הכוכב.
יולי.
שבת שלום יקירה,
איזה כיף לשתות קפה של בוקר שבת ולדעת שמילותיי מצליחות לחלחל להן אי שם בצד השני של המרחב הוירטואלי האין סופי הזה.
ריגשת אותי,
תודה על היותך כאן גם אם את שם,
יולי.
אייל היקר,
כתבת מקסים על הצורך להיות אמא, על המלחמות שהנשים הללו ניהלו ועל האופן בו אנו צריכים להאמין ולדבוק באמונתנו כשאנו רוצים משהו.
אני חושבת שזה יפה ונכון, אבל לפעמים דברים לא בדיוק מסדרים כמו שרוצים, כמו שאמרת "נסתרות הן דרכי האל" .
לפעמים צריך לדעת להרפות ולשחרר כשלא הולך. לעיתים, לקבל את "רוע הגזירה" באהבה זה הפתרון הטוב ביותר למצב בו עשית הכל כדי להגשים את חלומך וזה לא קרה...
במקרה של הנשים הללו, אימוץ זה חלופה. והרי יש כל כך הרבה ילדים בעולם שזקוקים למשפחה..
(כוכב ממני על הכתיבה הנפלאה..)
שבת נפלאה :-)
נתי
שלום אייל,
תודה על המילים שכתבת בכרטיס האישי שלך,
תודה על הפוסט המרגש והנוגע הזה.
תודה על האנרגיות שאתה מעביר במילים...
תודה על מי שאתה,
תודה על היותך,
רות עוז שלם
בע"ה
אייל סבג...שלום וברכה...!!!
מגיע לך יותר מכוכב...
שבת שלום ומבורך לך...ידידי...
תבורך מפי עליון לעד...אמן.
המון תודה על היותך מי שהנך
שבת טובה,
אייל.
כתבת מקסים.
אוהבת את רוח הדברים ואת הכנות והלב הגדול
שבש
כוכב מליבי
כי אזלו הירוקים שלך שרי
בוקר טוב יקירה,
תודה על מילותייך החמות והמרגשות. שמח על שניתנה לי הזכות להוות לך מקור השראה. לו רק בשביל זה היה שווה לי לשאת את אותה נכות שאין לה עוד זכר בחיי הרוחניים.
שבת מבורכת,
אייל.
היי יקירה,
יפה כתבת אבל כנראה שהדחף האימהי הוא לא משהו שניתן לוותר עליו כל כך מהר.
הרצאותיי הם אלו שמפגישות אותי עם אותן נשים שהכמיהה המהולה בכאב רב לא מותירה לי מקום אלא לחזק, לעודד, ולהעביר בעדינות יתרה את המסר שלך. מי ייתן והבירוקרטיה הכרוכה באימוץ תלץ ותהה קלה יותר, אני מניח שזה יפתח את הצוהר לדברים הנבונים עמם חתמת את תגובתך.
תודה ותנוחי לך בסופ"ש....את עובדת קשה מדי,
אייל.
אייל,
קראתי את הכרטיס שלך ואת כתבך,
מעברת ליכולת הכתיבה המופלאה שלך,
אני נפעמת ממך ומפועלך,
נתת לי השראה ענקית.
תודה שאפשרת לי להפתח לאנרגיות המדהימות שלך.
יפה. מצד שני צריך לשים את הגבול איפשהו.
האם באמת ילד ביולוגי זה משהו שייהרג ובל יעבור אבל אני חייבת שיהיה לי?
ואם לא הולך?
ואם 5 שנים של טיפולים ולא הולך?
למה לא לאמץ? למה לא לעשות טוב לילד שההורים שלו לא רצו אותו כמו שאותם זוגות רוצים ילד?
אם לא הולך טבעי, צריך לדעת מתי לעצור, לעשות חושבים, ולהבין - האם אנחנו חייבים ליצור חדש משלנו? או שהרעיון הוא להעניק אהבה וחיים טובים ובריאים ליצור חי בן מיננו?
איש כראות עיניו יעשה. זה מה שהתכנית ההיא גרמה לי לחשוב.
אייל,
יש לך כושר הבעה בכתב ש.... חבל על הזמן!! ( למדתי מהדור הצעיר את המשפט הזה ששגור בפי המבוגרים מאד גם.... חחחחחחחחחח)
קראתי בשקיקה את הכתובים שכתבת על עצמך בכרטיס הביקור שלך, ואני רק יכולה לומר לך: מורידה בפניך את הכובע, על התעוזה, האומץ , היכולת והרצון לעסוק בכל דבר שאתה רוצה בו.
את השיתוק מוחין אני מכירה היטב מבת משפחה שלי, היא מוגבלת מוטורית בצורה קשה, והיא מקסימההההההההההה, עושה תואר שני, התחתנה לפני חצי שנה עם בחור מקסים, ( משותק על כסא גלגלים) והם חיים נפלא בהוסטל בצפון. אני מכירה אותה מגיל אפס... והיום היא בת 26 יפהפיה ( היתה תמיד....) ומקסימה!!!
אז... איך אומרים? אין דבר העומד בפני הרצון!!!
כל טוב לך אייל, ורק בשורות טובות!!!!
פ י ק י