מסעוד היה מהלך ברחוב, עיניו כבושות בקרקע , מחשבותיו נודדות, איבריו מדולדלים, גופו הרזה מתנודד אילך ואילך לעבר הסימטא הפונה ביתו, עיניו שקועות בחוריהן, ידיו תחובות בכיסי חליפתו המהוהה. אימתי יגיע הביתה ויסיר מעליו את זוהמת השוק וצחנת הימים המתמשכים ללא תכלית.
מהרהר בינו לבין לעצמו, כיצד יפסע חרש לתוך כתלי ביתו. מקווה שרבקה לא תשים לב אליו. לא תפנה מעיסוקיה ותגיש לו ארוחת צהרים שעליה טרחה בעמל רב מאז שיצא.
ציפה שלא יהיה איש בקיטונו העלוב.קיווה שרבקה שלו תבקר אצל פאני חברתה. פוסע במתינות במורד הרחוב , דבר לא בוער לו, אין לו לאן למהר. עוד רגע , יפתח את דלתות ביתו במפתח המונח תחת השטיחון בכניסה. יתלה את הז'קט על המתלה ויסיר את כובעו.יחלוץ את מנעליו, ויפנה חרש לעשות דוש במקלחת כשהגרביים עדיין לרגליו. יפתח את ברז המים , לא יבזבז רגעים מיותרים עד לבוא המים החמים, יפשוט בקלילות את בגדיו המיוזעים , יתיר את חגורתו וישיל את מכנסיו התלויים עליו כאילו היו אחד מהכבסים שרבקה תולה על החבל.
בשקט ובמתינות יאסוף את בגדיו וישליכם לסל הכביסה.המים החמימים כבר מזרזפים עליו בדמיונו. הזיעה שהצטברה נאספת אל הביוב עם קצף שמפו ויטלי כחלחל.אין כמו מקלחת מרעננת לברוח מעל הווית העולם ולהשכיח את צרותיו. הרהורים לחוד ומציאות לחוד.
בפתח ביתו מחכה לו רבקה , תולה בו עיניים מצפות. כואב לו על רבקה. אינו יכול לתת לה פרי בטן. לו לפחות הייתה מציקה לו, אילו לפחות הייתה מטיחה בו את תסכולה,כפי שרחל אמנו הטיחה ביעקב "הבה-לי בנים, ואם-אין מתה אנוכי”. ואז יוכל לענות "התחת אלוהים אנוכי, אשר-מנע ממך, פרי-בטן”. רבקה שלו , לא מתלוננת,עצב נוראי בעיניה , ואף מילה.השקט שלה מערער את השקט שלו. בצעדים מהירים פוסע הוא אל תוככי דירתו הזעירה.
שם פעמיו אל המקלחת המיוחלת. פושט בהחלטיות את מקטורנו, ומניחו בזהירות על קולב, ופושט במהירות את בגדיו. רבקה נסערת , מעודה לא חזתה בבעלה מתנהג בצורה כזו . חשדות מהולים בתהיות עולים וצפים בראשה. מה היה לו למסעוד שלה? יודעת היא כי הוא מדוכדך ,ואינו מוצא עבודה מכובדת. הכבוד שהיה מנת חלקו במרוקו גז ונעלם, דעתה לא הייתה נוחה מהטיפה המרה בה היה מטביע יגונו, המאחיה שכה שמחה אותה הייתה לצנינים בעיניה . וכרס הבירה שהתפיח לא הייתה לרוחה, אהבה את גופו הרזה , אך השלימה עם כך, אך מה זאת היה לו עתה .

האם יש לו אישה אחרת בחייו? האם בשל כך ממהר להסיר מעצמו שאריות של ניחוח אישה זרה ? ממהרת להיכנס לביתה, עוקבת מרחוק איך מסעוד שלה פושט בגדיו. מתחבטת בליבה מה לומר לו. המים זורמים על גופו, מסעוד מתמכר להרגשה הצוננת שעוטפת אותו, הברז הדולף מתיז צרורות ונתזים מעבר לוילון הפלסטי הזול.אך מסעוד לא שת לבו לכך. רסיסי מים וטיפות זעירות נערמות על כתפיו קרקפתו ולחייו,ואט אט החל מרגיש איך כוחו חוזר אליו. הראש שלו כעת נקי ממחשבות.
רבקה מביטה איך מסעוד שלה מתמכר למים. ומייחלת למעט שקט במוחה . המחשבות מטריפות את ראשה רצוא ושוב. השלווה הנסוכה על פניו של מסעוד שלה מוציאה אותה מדעתה. היא אוהבת אותו, זוכרת לו חסדי נעורים. אינה מבינה איך כרס הבירה נהייתה כה זרה לה. הזהו מסעוד שלי? אני ריקם הלכתי וריקם שבתי. יצאתי ממרוקו עקרה, קיוויתי וציפיתי שאוויר של ארץ ישראל יעשה בגופי פלאות, ניסים אינם קורים. פרי בטן לא זכיתי. התנחמתי בבנים ובבנות של אחיי ואחיותיי.
ומסעוד ? האם מסתפק באהבתנו? שאלות ותהיות, כאב ראש טורדני , בלהט של רגע ממהרת לסל הכביסה, אוחזת בטירוף בבגדים המיוזעים שלפני רגע קט פשט מסעוד שלה. מריחה , מחפשת על בגדיו שאריות של חיים אחרים. ואז קורסת, על מקומה ,מתיישבת על רצפת המקלחת, ראשה בין ברכיה ,ידיה עוטפות את הברכיים וממררת בבכי. טפטופי רסיסי המים על פניו נבלעים בבכייה חרישית .
מסעוד מסבן את גופו בליפה , מחדש בזרמי דם חדשים פיסה אחר פיסה מגופו הצמא לרוויה. בכי חנוק,גווע ומבליח מדי פעם גניחה מעומק הלב.הוא מגביר את זרם המים, ומחכה לשטיפה האחרונה, ושוב מבליח הקול המוזר הזה. חרש חרש מסיט את הוילון, ומגלה טפח ואת רבקה שלו מייבבת על הרצפה הרטובה.
מסעוד מסבן את גופו בליפה , מחדש בזרמי דם חדשים פיסה אחר פיסה מגופו הצמא לרוויה. בכי חנוק,גווע ומבליח מדי פעם גניחה מעומק הלב.הוא מגביר את זרם המים, ומחכה לשטיפה האחרונה, ושוב מבליח הקול המוזר הזה. חרש חרש מסיט את הוילון, ומגלה טפח ואת רבקה שלו מייבבת על הרצפה הרטובה. אוספת רבקה את עצמה ואת יגונה, והולכת למצוא ניחומים אצל השכנה. לא אצל פאני הפטפטנית, גם אין דעתה למצוא נחמה באחת משכנותיה שרואות בכל צרה "מכ'תוב" . רוצה היא בניחומים מגברת הופמן. אוהבת את החיוניות שלה, את היכולת של האישה הקטנה הזו, להעמיס על כתפיה הדלות צרות בזו אחר זו ולהמשיך לנהל את חייה ללא תלייתו בגורל, ולא שגברת הופמן אינה אמונה על אמונות טפלות שרווחו בעיירת הולדתה. זוכרת את אמא שלה גוערת בה כל אימת שניסתה לתפור בגד שנקרע על גופה,רק תכריכים תופרים על הגוף, לפחות שימי חוט אדום על שפתותיך, או כיצד מנעה ממנה להלביש את אחיה בארבע ידיים. לכל אמונה ומעשייה הייתה סיבה ראויה ומנומקת, אבל גברת הופמן לא שעתה לכל זוטות אלה. מוראות המחנות ועליבות החיים הביאו את גברת הופמן לסמוך רק על חושיה. גב' הופמן, למרות השתייכותה לעדה החרדית, לא גילחה את ראשה , ומטפחת צבעונית כיסתה באופן חלקי את ראשה, וזרועותיה היו גלויות, מארחת היא היום את מפגש השכונתי של חבריה וחברותיה למשחק הקלפים קנסטה, תוהה בליבה מה הביא את רבקה למחיצתה. ידיה פושטות על חבלי הכביסה ודולות ממנו כבסים שיבשו,וסל הכביסה אט אט עולה על גדותיו. רבקה עוזרת לגברת הופמן לשאת את סל הכביסה,ומיד מתיישבת לקפל את הכבסים. גברת הופמן מציעה לרבקה את עוגת השמרים מפרג, עליה תפארתה, ולמרות ניסיונות הנימוסים לא עולה בידה של רבקה להתגבר על תאוותה לפרוסת עוגה שממתקת את צערה. מה היה לך – שואלת גברת הופמן תוך שהיא מגישה לרבקה את העוגה עם כוס קפה בחלב. זה מסעוד- עונה רבקה , קשה לי עם שתיקותיו! אינו מדבר. נמאס לי . לא מקבלת את הגורל הזה, רוצה ילדים, לא מקבלת שזה הגורל שנגזר עלי. צריך הרבה תפילות – מנסה גברת הופמן לנחמה.
גם את? - גוערת בה רבקה ,וגברת הופמן מחייכת במבוכה. עוד כמה שעות יבואו החברים למשחק הקלפים, שם תהא גברת הופמן משוחררת מכל דאגה. -על מה אתם מדברים במשחק? - מתעניינת רבקה. - לא מדברים,שותקים! - עונה גברת הופמן. ונגוזה תקוותה של רבקה למצוא כאן ישועה. לא תמיד דעתה של החברה לשיחת בטלה או לארח שכנה, דעתה נתונה לצרותיה. חומלת על רבקה ואין ביכולתה לעזור לה.הולכת רבקה לביתה וחוזרת גברת הופמן לעיסוקיה