כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    עם מי לנו גם היה עסק

    18 תגובות   יום שלישי, 19/7/16, 20:00

    זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח. 

     

    סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב, איימי בן אסולי.

     

     

    ועכשיו הפסקה, לשתי רשימות בקלנועיות חמורית, גם על הקיבוץ והמדינה והחיים בכלל וגם זיכרונות על אנשים בהם זכית להיתקל וגם בשביל לשאוף אויר צח. 

    כבר שמת לב שהקוראות והקוראים אותך  נהנות ונהנים מהאינפורמציה שאתה מביא על הקיבוץ וכו'.

    אז נא להזדיין בסבלנות ולברור מה שרוצים לקרוא מכל זה, מתוך הבנה שגם אלה נתחים פיקנטיים מתולדותיך.  

    ואם פיקנטי מתולדותיך אז הנה שיר מהתקופה שבה היית בן 10.

     

    אֶת יָפָה וּמַזְהִירָה

    וְשֵׂמְנָה כַּחֲזִירָהּ                                                                                     

    הַרְאִינִי אֶת מַרְאֲיִיך

    השְמִעִינִי אֶת קוֹלֵךְ

    כָּל יָופְיֵיך וְזָהַרֵך

    רַק הֵמָּשְמוֹ חָסֵר בָּךְ


    הַרְאִינִי אֶת מַרְאַייִך

    הַשְמִעִינִי אֶת קוֹלֵךְ

     

    במחילה מכבודו אתה זוכר את הילד שאהב לשיר את זה איתך במרפסת של בית הוריו

    במעונות עובדים שברחוב ריינס. הוא כיום הפרופסור זאב משל. ועכשיו חזרה לעניין.

     

    ''

     

    עם מי לנו גם היה עסק

    קלנועית 409, 21.3.14

     

    בהנאה לא מסותרת אנחנו שומעים (כי מקריאים לנו) את מה שפיל אדלר כותב מהמטבח.

    המטבח בכלל זה מוקד מיתולוגי לא אכזב בחיי האדם והחווה. יש כל מיני.  מטבח השטן במנהטן,  המטבח של גולדה מאיר ויש את המטבח של הסבתא שלנו וכולי.

    המטבח שלנו פה הוא מקום שנוגע לכולם ובכולם. הקיבוץ השיתופי (עדיין) צועד על קיבתו. יש המון תיאבון, טעמים, צעקות, זיעה, פטפוטים  בערבית ושלא לדבר על משברי החילופין של השפים. מהבחינה הזאת התיישב פיל אדלר במקום טוב באמצע  לקבלת השראה אמיתית וכל הכבוד. 

    האינסטינקט  החמורי שלנו נוער  משהו בעניין יורש ראוי לקילנוע החמורי.  הגיע זמן. ממש בדרך אגב נודע לנו שפיל גם חטף סטירה וגם שזרקו עליו עגבניות. אז שיירגע. זה חלק טבעי לא רק מלהיות אקונום אלא גם מלכתוב בעלון.

     

    עכשיו בענייני שירים.  לפני כמה ימים הייתה תכנית בשידור חי על שירי נתן יונתן. זה היה ברשת ג', מאזור הוד השרון. השמיעו שם הרבה משיריו הראשונים שכבר נחשבים ל"עממיים" וגם קטעים, בהם מדבר נתן יונתן, עצמו, על שיריו ועליו. 

    בין השאר נזכרו שמות מעניינים כמו יענק'לה שגיא, נחצ'ה היימן, מוני אמריליו בנוסף לנתן יונתן עצמו.

    לא יועיל, כשזה מגיע לשירים אנחנו תיכף מחפשים בכל תכנית כזאת את עצמנו ואת הקשר שיש לנו לכל זה. 

    אז ביענק'לה שגיא פגשנו פעם בבית הקיבוץ הארצי (כשעוד היה) לשיחה קצרה בעניין חג הארבעים של קיבוץ עין- השופט, שבוים על ידי בני פורת המפורסם ושיענק'לה שגיא היה שם במרכז העניינים. לאסף אור ז"ל ולנו היה  מה להגיד על החיצרוץ המשוגע שהיה שם בהצגה. את יענק'לה שגיא זה הרתיח והוא נבח עלינו על זה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל. 

     

    ''

    עם נחצ'ה היימן היו לנו הרבה שעות דווקא בחדר שלנו ביזרעאל. בעיקר  בעניין פסטיבל "ענות" שעבורו חיברנו שירים ודברי קישור. בזכות נחצ'ה התחילו לשים גם אותנו  על תקליטים, עם הגבעטרון, שלישיית המעפיל, חווה אלברשטיין ועוד. את זה אנחנו חייבים לנחום היימן.

     

    פעם כתבנו וביימנו הצגה בשכונת בורוכוב עם הנוע"ל ("אגס וגם תפוח"). 

    מוני אמריליו האמיתי היה  שם המנהל המוסיקלי. הוא התעניין איזה עוד שירים יש לנו. הבאנו לו והוא התלהב והלך איתם לחוה אלברשטיין וניסה לעניין אותה עם שיר של אמנון בקר ועם לחן של מוני אמריליו. היא ויתרה, אף על פי ששנים קודם לכן הקליטה שניים מהשירים שלנו.

     

    ''

     נתן יונתן שלח לנו פעם גלויה והתעניין אם (כמלחינים לא אלמוניים) לא הילחנו במקרה איזה שיר שלו. אז לא.  כשכתבנו את הגרסה הראשונה של "ספורי בעל ואהליבה" הגענו עם כתב-היד גם למשרדי הנהלת ספריית הפועלים. דפקנו בדלת ונכנסנו ולמרבה ההפתעה מצאנו שם דווקא את נתן יונתן בעצמו. הצגנו לפניו את הספר וביקשנו שהם יוציאו אותו לאור. בלי למצמץ ובלי לקרוא כלום ענה לנו נתן יונתן:

    "תביאו חמשת אלפים דולר ונוציא את זה לאור".

    היה הלם. איך שחבר קיבוץ מסוגל לבקש מחבר קיבוץ אחר למצוא חמשת אלפים דולר? מתוך התקציב האישי? שתקנו וזהו.

    ראשנו היה חבוש בכובע קסקט מקורדרוי חום שאבא שלנו קנה בשוק הפשפשים. 

    אחרי השתיקה  חייך המשורר וביקש  לתת לו לחבוש את הכובע הזה.  הוא נהנה ממראהו בעזרת ראי וביקש שניתן לו את הכובע במתנה.

    בא לנו להגיד לו שייתן לנו 5000 דולר בשביל הכובע. הוא ניחש את חוסר רצוננו להיפרד מהכובע וויתר.

     

    ''

    מכל הנ"ל התרגשנו בנוסטלגיה חולנית. גם מפני שדיברנו קצת עם ההיסטוריה וגם מפני שאנחנו בעצמנו כבר קצת היסטוריה. 

    אנחנו גם משוגעים על שירי נתן יונתן מפני שהם שופעים הרבה טוב-לב  ופשטות מילים מהפנטת.

     

    בקלנועיות חמורית

    אמן, הסטוריה (בקושי מהלכת)

     

     

     אמרת שתביא שתי רשימות ועכשו השנייה.(קלנועית 411)

     

     

    למה סיעור מוחות - מס' 411     


    הברקה של האפיפיור:

    "כסף זה צוֹאָה של השָׂטָן." 

    בני אדם ובנות חווה מוכרים בנפש חפצה, תמורת כסף, גם את הגוף וגם את הנפש.  במכירת נפש העם, האומה והארץ מצטיינים חבר הקופירייטרים של הפרסומות.  

    למשל:  ילדה קטנה שואלת את אביה: 

    "נכון שיציאת מצריים הייתה קשה ליהודים? אז למה הם לא לקחו משהו נגד עצירות מתוצרת "דנוֹנֶה" ?"

    ולמשל: מישהו מחקה  את הטקסט של הדְלַקַת המשׂוּאוֹת:

    "אני שְׁמֶערְל בן שיפרה וּבֶערְל, עשיתי הכל למען המדינה וקניתי משקפיים ב"רוקה" במבצע, לתפארת מדינת ישראל".  

    אין מישהו ב"קול ישראל" שיצנזר את החכמים האלה?  איזה רפורמטור?

     

    ''

    נכון שלנו זה לא מפריע לעיניים כי אנחנו לא רואים כמעט כלום.

    אבל נכון גם שאומרים על הקיבוץ שלנו שֶׁפֹּה לא אומרים לאף אחד מה לא לעשות.

    אז בזמן האחרון, כמו פטריות רעל אחרי גשם של פיפי כלבים, צומחים מחסנים פרטיים של דיירים תחת כל עץ רענן.

    הכי בולט זה בשכונה שקראנו לה "שיכון נוף". מצד דרום זו שכונה יפהפייה ומפוארת בצמחיה, בפיתוח שטח ובצורת הבתים.

    לעומת זה, כשמסתכלים על השכונה מצד צפון, אז יש פה מעברה לתפארת ק"ק יזרעאל. איך, מי ולמה זה נהייה?

    זה ראשומון בדוק ובטח שהאשמים במחדל לא יתנדבו להסתדר בתור. אז מה לעשות? לשים שם עצים שיסתירו את הכיעור?

    אבל העצים יחסלו את הנוף לדיירי שיכון נוף. אז מה? הרי הם עצמם תקעו שם את פאר היצירה הסביבתית הזאת, ממילא יש להם מחסנים במקום גבעת המורה.

    אז  שישתלו שם עצים שיחביאו היטב את פנינת איכות הסביבה הזאת. ואם לא אז שלפחות ישימו איזה שלט  מאיר עיניים:

    "מה שרואים מכאן זה לא שם.  זה פָטָה מוֹרְגָנָה."  כלום. שום דבר. ובא לציון גואל.  שמענו שיהיה סיעור מוחות על ההרחבות והמחסנים של שכון נוף. למה להסעיר מוחות? חסר פה למישהו איזה אירוע מוחי  מסעיר?

     

    ''

    ביום ששי אחד לפני הצהרים איבדנו איפשהו אחד ממכשירי השמיעה שלנו. אשתנו נחלצה לעזרה, ירדה על הברכיים ומצאה את האבדה.

    אחרי זה התחילה להתרומם על רגליה, אבדה את שיווי המשקל, נפלה ושברה את פרק כף היד השמאלית.

    היה די מייאש. מרפאה כבר אין וכל שאר הכתובות האפשריות לעזרה לא היו ממש זמינות.

    במרי נפשה צלצלה אשתנו לאחת מהנשים הכי עסוקות בקיבוץ, הלא היא גליה שמי. גליה שמעה ותוך שישים שניות התייצבה אצלנו והצהירה:

    "כל הפְּלוֹנְטֶר עָלַי". מאותו רגע זה מה שקרה: גליה הטיסה את אשתנו, באוטו שלה, לחדר מיון. שם היא פגשה את כל תלמידותיה וחברותיה לעבודה.

    הן התנפלו על התיק ורצו אתו מקבלה לרופא, מרופא לצילום, מצילום לרופא, מרופא לקיבוע השבר תחת רנטגן, משם לגיבוס ומגיבוס לצילום חוזר לבדוק אם זה בסדר.

    אחר כך חזרו אשתנו וגליה הביתה.

    כל הספור לקח רק שעה וחצי (מי יאמין שיש חיה כזאת?!).

    את כל הנ"ל אנחנו מביעים ברגשי תודה עמוקים לגליה, סליחה – לד"ר גליה שמי, שמצידנו יכולה כבר להיות גם שלושה פרופסורים לעילא ולעילא.

    חותמים על כל מילה – רותי, אשתו של חמור מקלנע, עוור, צולע וחרש וגם הוא.

     

    ''

     

    עכשיו זה זמן מִתְנַחְבְּלים. אחרי שריפת מסגדים, ניקוב צמיגים, ריסוס קללות וכריתת עצים יש ויכוח הִלְכָתי: 

    צריך ומותר להרוג חיילים שבאים לפנות התנחלות או שצריך אבל אסור?   

    איך זה שעוד לא השליכו את כולם לכלא?

    התוצאה היא שגם בעניין הזה אף אחד בארץ לא מאמין יותר לאף אחד. 

    וזה מירשם בטוח לקטסטרופה שלעומתה מלחמת יום כיפור הייתה קומדיה בלתי מזיקה.               

     

    ועוד טיפה'לה היסטוריה של חמורים:

    כבר סיפרנו על זה שכתבנו וביימנו את ההצגה "אגס וגם תפוח" בקן הנוער העובד "בורוכוב".

    בין השאר היה צורך להיפגש עם הכוריאוגרף של המחול. אני חושב ששמו היה שלמה חזיז. כשאנחנו, ב-1981, הגענו למקום המפגש, זאת היתה חצר גדולה עם בניין בית ספר בן שלוש קומות, שמיועד להריסה וסכנה להתקרב, וכן איזה מבנה בלתי מוגדר בן קומה אחת ארוכה. (מכל זה נהיה אחר כך מרכז סוזן דלאל)

    ''

    ניגשנו אל המבנה הזה וצעדנו במסדרון ארוך שבסופו היה חדר סגור אבל מואר. דפקנו בדלת ונכנסנו. בחדר היו שתי נשים. אחת רקדנית צעירה שחוללה איזה אטיודים והשניה היתה אשה מבוגרת מאד, שישבה על כיסא גדול וחזק ופיקחה על תנועות הצעירה. שאלנו איפה אפשר למצוא את שלמה חזיז.

    המבוגרת אמרה שהוא פה אבל הלך להתלבש והמשיכה: "ומי אתה, אדוני?"

    הסמקנו ואמרנו שזה לא חשוב. אבל היא התעקשה ושאלה בסמכותיות

    "תאמר לי מי אתה".  לחשנו שאנחנו אמנון בקר מקיבוץ יזרעאל.

    היא הפטירה:

    "אמנון בקר המלחין?" כמעט נפלנו על הרצפה ויצאנו משם במבוכה גדולה. בחוץ מצאנו את השלמה חזיז הזה כשהוא עדיין לבוש באוברול הצמר המקובל אצל רקדנים מקצועיים. אחרי ששוחחנו על תפקידו בהצגה שאלנו "מי זאת האשה המבוגרת שישבה שם?"

    הוא הסתכל בנו במבט משועשע."אתם לא מזהים אותה?" אמרנו שלא.

    אז הוא אמר "זאת שרה לוי תנאי". 

    ברחנו מהמקום די מבולבלים.

    שרה לוי תנאי הייתה אחת מאושיות התרבות העברית המתחדשת בשנות השלושים, הארבעים והחמישים של המאה שעברה.

    שוררה והלחינה המון שירים, הייתה רקדנית מפורסמת שאחר כך הקימה את להקת ענבל.

    אוי למי שלא זיהה אותה כשהיא זיהתה אותו.

    בין השאר הייתה גם אמו של מי שהיה בזמנו מנהל בית הספר המשותף בעין חרוד. 

     

    בקלנועיות חמורית

    אמן

    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/7/16 22:20:
      כבוד מורי ורבי מר בקר "אמן" מה שלא העזתי בזמנו לכנותך.... יישר כח ועוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים....תהילים מאחל ומתגעגע ואוהב ומאחל לכולנו ימים טובים יותר של בריאות בעיקר יצירה פורה והמשך עשייה שלך עבדך הנאמן י.י. מועלם.
        23/7/16 16:31:
      נהנתי לקרוא ולהביט בציורים...... נהדר :)
        23/7/16 14:10:

      אחאב חברי היקר נשיקה

      התמוגגתי לקרוא עוד מזיכרונותיו של אביך

      ויפים הציורים שלו את בני המין הנשי

      איחולים לאביך לאריכות ימים ובבריאות טובה

      *  כוכב אהבה חברי על השיתוף

      שבת נהדרת

        22/7/16 09:33:
      כמו תמיד נהנת י לקרוא והציורים ממש יפים.
        21/7/16 19:14:
      תודה!
        21/7/16 15:04:

      צטט: kimchid 2016-07-20 11:01:35

      והציורים נראים כמו עבר מהפך בסגנונו.... יפה!!
      גם אני חושב. הסגנון השתנה עם השנים
        21/7/16 15:03:

      צטט: ~בועז22~ 2016-07-21 03:42:05

      אוי..., מעולה!!! כמה שזה מעולה!!!! מתי הספר?!!!!

      למה לדחוק את הקץ ...?

        21/7/16 03:42:
      אוי..., מעולה!!! כמה שזה מעולה!!!! מתי הספר?!!!!
        20/7/16 21:26:
      אין על נתן יונתן והציורים יפים. ***
        20/7/16 21:10:
      קראנו, הבטנו בתמונות ונהנינו. אמן. :)
        20/7/16 12:25:
      נהניתי מהכל - מהציורים, מהטכסט . כמה פרטים קרובים אלי - כמו מגורים ברחוב ריינס , ליד המעונות (עשר שנים),,,ועוד. תודה על הכל!
        20/7/16 11:44:
      טוב שכל הזכרונות והספורים כתובים. הציורים נהדרים
      הציורים נהדרים וגם הסיפור
        20/7/16 11:01:
      והציורים נראים כמו עבר מהפך בסגנונו.... יפה!!
        20/7/16 10:54:
      תותח, האמנון בקר הזה.
        20/7/16 10:10:
      מרתק !!..
        20/7/16 09:36:
      בטעם של פעם.. עם הרבה טעם... :))
        20/7/16 08:25:
      הציורים יפהפיים.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      א ח א ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין