בבוקר שמתי את הילדה בקייטנה שבמוזיאון תל-אביב לאמנות, היא כבר יכולה ללכת ולחזור לבד אבל שכחתי לכתוב לה פתק אז באתי איתה כדי לבקש פיסת נייר ועט. השומר נתן לי לעבור בלי לבדוק את התיק, הוא נראה כל-כך רך ורדום לעומת האקדח התקיף שלו עד שביחד הם "שומר" או אוקסימורון של שומר או סימולקרת-רפאים של שומר, איזה אחלה ביטוי זה סימולקרת רפאים, הא? תכננתי לכתוב כאן "תיאור גדוש" של מראות הבוקר בלי זרם תודעה שפונה ישירות לקורא כי בא לי להקיא מהסגנון הזה. כמו משפטים מהורהרים ונוגים שמתחילים ב"לפעמים" או כתבות על אנשים שמתחילות ב"דבר הראשון שרואים". בחזרה לקליפורד גירץ.

בלי פרשנות.

בלי מטאפורות, בלי דימויים, רק עובדות ניתנות להפרכה. מדע.

טוב.

בכניסה ביקשתי עט מאישה אחת שתפקידה לקבל בבוקר את הילדים וההורים, כמו מארחת בבית קפה. אופס סליחה. כמו מארחת בבית קפה נמחק. היא דיברה עם אבא אחד, אחרי זה איתי, אחרי זה עם עוד כמה אימהות, שכחה לתת לי עט אבל נזכרה בסוף, שאלה אותי בת כמה הילדה ואם אנחנו גרים קרוב, שיקרתי לה ואמרתי שכן. היא נראתה לי בת קרוב לארבעים, השומרת שבודקת את הכרטיסים שאלה את המנקה מה דעתו על מה שקרה בגרמניה.

ילדה אחת שהתקשתה להיפרד מאימא שלה נשארה ליד המארחת. גם לי היה קשה לעזוב את אויר המזגן הנעים ולצאת את החום שבחוץ אבל הלכתי.

חזרתי דרך הבניין החדש והקאמרי, שני עורכי דין עם טרולי של מסמכים מיהרו לבית משפט.

בגינת דובנוב שתלו דשא חדש, עובד נקיון בחולצה שחורה ועור שחור ישן על הדשא החדש עם הפנים בתוך הדשא, לא רחוק ממנו ישבה אישה אחת בישיבה מזרחית וכתבה בפנקס, היו לה בגדים צבעוניים. ברחבת המשחקים מאמנת אישית הסבירה לשתי לקוחות איך להשתמש בגומי שהיא קשרה על אחד המתקנים ומוזיקת היפ הופ בקעה מטלפון נייד שהיה מונח על הרצפה.

כשהגעתי לרחוב שלי, ראיתי שתי נשים צעירות, אחת לבשה תחתונים של בגד ים וחולצה והחזיקה ביד גלשן, השנייה היתה לבושה רגיל בבגדי קיץ קצרים, הן דיברו על מנוי לעומת כרטיסיה. נכנסתי לבניין, ריח השתן החריף מאתמול עומעם על ידי ריחות בשמים, מישהו השתין בתוך הכניסה לבנייין שלנו או מישהי. חשבתי לרדת ולשפוך שם אקונומיקה אבל לא היה לי כח.