הותר כרגע לפרסום כי כתבנו הגיע לפני שלושה ימים

בנסיעה רגועה לבית החולים ברזילאי שבאשקלון,

ושם היה אמור לפנות לביתה אישה מבוגרת

המרותקת לכיסא גלגלים,

לאחר טיפול דיאליזה ארוך ומתיש.

מדובר באישה בשנות השישים המאוחרות לחייה,

שלא הייתה מלווה בבני משפחה

והועלתה בגפה לאמבולנס.

מרפאות החוץ בבית החולים ברזילאי

עמוסות ברוב שעות היום בחולים ומטופלים

וכן החנייה ודרכי הגישה אינם נגישים.

כל מקומות החנייה השמורות לאמבולנסים, היו תפוסים

וכן חניית הנכים נתפסו ע"י רכבים פרטיים ומוניות.

כתבנו נהג אמבולנס וותיק ומשופשף,

הפעיל את שיקול דעתו והחנה את האמבולנס

מול מרפאות החוץ על המדרכה,

באופן שלא יפריע לתנועת הרכבים והאמבולנסים 

הנכנסים לבית החולים וכן להולכי הרגל

המשתמשים במדרכה.

תוך 10 דקות האישה הועלתה במאמץ לא מבוטל

דרך הדלת הצדדית של האמבולנס, לחלק מאחורי הנהג.

בעוד המטופלת נקשרת בחגורות בטיחות לכיסא הגלגלים,

הופיע משום מקום אדם הלבוש בהידור עם כרטיס מגנטי

המשתלשל מצווארו וצעד לקראת חלון הנוסע,

רגע לפני שהאמבולנס התחיל בנסיעה איטית אחורנית ליציאה.

תוך שהוא מפגין זלזול מוחצן, וצועק על כתבנו להחנות במקום אחר.

ברגע זה, יצא כתבנו מהאמבולנס והסביר ברוח נינוחה ורגועה

לאותו אדם, שיביט סביב ואם הוא מוצא מקום חנייה אלטרנטיבי

שיאפשר העלאת נכה בכסא גלגלים, הוא מוכן לעשות זאת עכשיו !

תוך שהוא מתעלם מהכעס, הזלזול והחוצפה של אותו אדם.

התשובה שנתקבלה הייתה:

"לא מעניין אותי ! מצידי תחסום את הכביש, המדרכה שלי! "

כתבנו התעלם גם מתגובה זו והשיב לו,

כי לחסום כביש גישה של בית חולים לאמבולנסים, אינה אופציה בכלל.

תוך כדי תשובה זאת, העורקים בצווארו של כתבנו, התחילו להתנפח

והוא פנה חזרה למושב הנהג וחגר את חגורת הבטיחות.

ברגע זה ניגש אותו אדם ופתח את דלת הנוסע של האמבולנס ושאג:

"אתה יודע מי אני ???  אני פרופסור בכיר בבית החולים

ואני הולך להתלונן עליך" !

ברגע זה עלתה לכתבנו הג'ננה לראש.

והוא חש כיצד הידיים נסגרות לאגרוף חזק וגופו נדרך.

הוא התבונן באותו פרופסור בזעם שלא ניתן להחמיץ,

בזמן שהלה מחייג לאן שחייג...

באותו רגע שקל כתבנו אם לזרוק את הפגר הזקן הזה

באמצעות כוח הזרוע, או שמא יש להיעזר במפתח הגלגלים

שמונח מתחת למושב הנהג...

הוא גם לקח בחשבון שחדר המיון והטראומה נמצאים במרחק

יריקה מהמקום....

אולם מהר מאד הבין שפעולה מהסוג הזה, אפילו מוצדקת

תגמר באופן שלא תביא לו תועלת ובעיקר לא לחולת הדיאליזה

התשושה והרצוצה שמתייבשת כבר 4 דקות מאחור וממתינה.

בזמן שהפרופסור מסרב לסגור את הדלת

ומחזיק את הרכב עומד במקום בגופו,

הוא סיים לשאוג את מה ששאג לתוך הנייד שלו

ועבר לצלם את הרכב ואת כתבנו מהצד ואז פנה לחזית הרכב.

תוך שהוא פוסע לחזית הרכב, כתבנו הפעיל את מהבהבי החירום

של האמבולנס בדיוק מול הפרצוף הנדהם של הפרופסור,

שלא הסתיר את זעמו וקילל נמרצות.

 הזעם על פניו של כתבנו, הפך לחיוך מלגלג ומרגיז.

ברגע זה הוא פתח את החלון שלו וקרא לפרופסור 

להתקרב אליו תוך שהנ"ל, לא מפסיק לצלם אותו מכל הכיוונים.

"אתה חצוף !"  צרח הפרופסור.

"אתה חצוף" ! השיב כתבנו.

"אני נהג אמבולנס בתפקיד ואני רשאי להפעיל את שיקול

דעתי ולחנות ולנהוג כפי שאחליט !

ואם אחליט לחסום את החנייה הפרטית שלך בבית,

או את הציר המוביל לבית שלך, אעשה זאת

על אפך ועל חמתך" !

"אתה אולי פרופסור אבל אתה לא בנאדם" !

"אני אגיש נגדך תלונה" !  שאג הפרופסור.

"בהצלחה" ! השיב כתבנו, תוך שהוא זוקף לפרופסור 

ההמום אצבע משולשת ברגע שהוא הפסיק לצלם

והשאיר אותו עומד על הכביש מקלל.

לאותם חכמים (טיפשים) שיכורים מכוח ובעלי גאווה סרוחה.

שנתקלתי בהם לא אחת, ושמפריעים לי בעבודה

ומרגישים עליונות על חשבון אותם חולים אומללים.

לא הצלחתם בעבר ולא תצליחו גם בעתיד.

ויש לי עבורכם רק צמד מילים אחד בלבד.

Fuck You

אבל עם חיוך רחב