אצל יגאל מוסינזון ירון מפקד, תמר יפה, אהוד שמן, עוזי רזה ומנשה תימני. אצל נעמי שמר האיילה חוּמה וקלה, החמור שתקן ואפור והבדואי (הזקן) חכם ומסכן. אצל יעקב אורלנד היא רוקמת לו בערב כותונת והוא נוהג ביום את עגלתה. ההטייה העדתית, הלאומית, המגדרית, לא מריעה בשופר היסטרי אלא מפעפעת בנימים.

שמץ משיחות עוברי-אורח ברחוב: "אבל תבדוק טוב טוב אם היא יהודייה אורגינלית או סתם רוסיה"; "אין לי יותר כוח למרוקאית הזו"; "מהפרסי הזה לא תראה שקל בחיים"; "פולניוּת זה אופי, לא מוֹצָא"; "תני לי לעשות את החנייה הזאת"; "בתור קיבוצניק אתה דווקא אחְלָה".

"אחת הסיבות שהקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל" (יודע אתר 'יד לאחים' לספר לנו), "היא שנוכל לדור בה לבד, בהפרדה מאומות העולם כדי לא להתערבב עמהם." אם זאת היתה כוונתו של הקדוש ברוך הוא, אין ספק שנכשל כישלון חרוץ, בימים עברו וכיום הזה. לא רק ששמשון התפלש עם פלישתיות ודויד רווה דודים עם מואביות, אלא תמיד תמיד ישבנו (כשישבנו) על אדמתנו בחברתם של בעלי זהות שונה מאיתנו, כנענים, שומרונים, פגנים למיניהם, נוצרים, מוסלמים ועוד. אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה באמת שלא נתערבב, שנהיה "לבד" או "בהפרדה", היה צריך למצוא פטנט אחר, כמו כוכב לכת נפרד, או פלנטה מבודדת.

בכלל, היהודים הללו, שיודעים בדייקנות מדהימה מה אלוהים התכוון או מתכוון (ממש כאחיהם הנוצרים או המוסלמים, שיודעים אף הם, באותה דייקנות ממש, למה הוא התכוון או מתכוון) – מוציאים אותי מן הכלים המעטים שעוד נותרו לי. יהודים של סימני קריאה, של רתיעה דתית-לאומית-גזעית מן הזר המאיים, מן ה"גוי" המוחלט כמו מן היהודי ה"לא אורגינלי", מכל מי שאינו בדיוק. מה שמתחיל "בהפרדה מאומות העולם" מחלחל פנימה אל הפְרדות פנימיות על רקע עדתי, מגדרי, חברתי.

איזו מדינה אנחנו עתידים להעביר לבנותינו ולבנינו אחרינו? שדות שנאה מלבלבים ברחובות, מפעפעים אל הרשתות החברתיות. פסוקי תנ"ך נוראים זוכים לציטוט נִקלה, מועלים על נס. השלטון מסית. העם מוּסת. ההגה מוּסט. שישו ושמחו ביום השבת.