עברתי ברכבת המהירה לירושלים. קודם כל רצתי לאורך תחנת המוניות, ממהרת כהרגלי. מתלבטת מתי בפעם הראשונה אוכל בייגל מדוכן הבייגלים - משהו שתמיד אני מבטיחה לעצמי שאעשה - אך אף פעם לא מספיקה, תמיד ממהרת.
להספיק. להספיק. להספיק. גם להתארגן וגם מטלות בלימודים.
רק מלחשוב על טקסי ההתארגנות לפני יציאה מהבית,
בא לי לישון מחדש כדי לעשות אותם שנית - ואז להתקלח שוב. אני חולת מקלחות OCD. מים מרגיעים אותי, לכן אני אוהבת גם לשטוף כלים, חוץ מהמזלגות! מעצבנים אותי.

\שוקלת אם לקנות מדיח כלים קטן שיחסוך את כל השטיפה הזו.

"אבל קופיה - זה מרגיע אותך."

"כן, נכון, אך לעתים יש עומס של כלים וזה כבד עליי מלהכיל."

"אז תפרידי." "כפות לחוד, סכינים לחוד, מזלגות לחוד, כפיות לחוד - זה בסכו"ם. צלחות לחוד, כוסות לחוד, ואם יש סיר- לשמור אותו לסוף. ולא משנה מה - לשמור תמיד שהסקוצ' יהיה נקי. :)

אז בכלל מיהרתי לרכבת, חוששת מהטקס הרגיל - כי חובה לעבור אותו, של בידוק ביטחוני בכניסה.

מסתכלת מסביבי - מי נראה חשוד.

לוקחת על עצמי את מושג ה"פצצה", לא של היופי (אל תנתחו אותי עכשיו פיזית) אלא כאילו מעל התיק שלי.

יש פצצה ואני ואני הולכת לפוצץ את כל תחנת הרכבות.

עוברת בסף,

רואה את המאבטחים,

את עמדת הבידוק. הכל נע בסלואומושן (הילוך איטי).

אני מחיקה את הטלפון הנייד ביד, פלוס הכרטיס הרגיל להטענת נסיעות. מסתכלת על המאבטחים. הם מביטים בי

ולפתע אחד מהם פולט: "יש לך פצצה על התיק."
אני נעתקת. נשמתי כעת ואז הוא מסתכל עליי, מחייך, ואומר "כך את מרגישה, לא? למרות שאין לך באמת פצצה."

אני מודה לו שקרא את התחושה שלי. למרות שהרגשתי שקולעים אליה, אך הוא הוריד לי מטען מהלב.

אני מעבירה את התיק בבידוק, לוקחת אותו, מביטה בחזרה למאבטח,

מחייכת, אומרת פיזית תודה (ולא רק מודה לו בליבי).

מסתכלת אל המאבטח השני, מחייכת גם אליו, ואז נזכרת שאני ממהרת לנסיעה,

למרות שיש עוד חצי שעה, 30 על הדקה.

הולכת לקנות כרטיס

מוודאת כהרגלי באיזה רציף אני צריכה לעלות, מחכה לרכבת,

קו לביניימינה, 2 כיווני נסיעה.

עד לבידוק הבא.

אני גם בפייסבוק:

https://www.facebook.com/kofifa.lost.2/

בעיקר תכנים של דה מרקר ולעתים הופעות אורח של קליפים קופתיים