מצאתי עצמי עומד בפתח חדרו של אבא, הדף המקופל בידי, האם יזכור משהו ? השיטיון  מתעתע  וזיכרונות ילדות נמהלים בשכחה של היום יום. צלחת פלסטיק כתומה ובה מרק  דלוח, מונחת לפני אבא, נושק לאבא על מצחו ונוטל שרפרף ומתיישב לידו , מאכילו בכף מעט מהמרק, מטעימו לסירוגין מסלט הסלק הארגמני.

אבא , מה כתוב פה בפתק? אמש , אבא כבר התחיל לספר , האם יזכור היום?
אבא , טעים המרק?
 המרק בסדר

והסלק ?

100% - עונה אבא .

חוש ההומור לא ניטל ממנו , זו דרכו לרמוז כי הסלק ללא כל תיבול וטעמו 100% סלק.

ואני בוחן את זכרונו -
מה הטעם של סלק סוכר?

 קפוא – אבא עונה.

כעת הוא שם ,בעל החווה האוסטרי משכים אותו ואת אביו ואחיו הגדולים בצעקות "גיימאר,  גיימאר"  (יאללה , יאללה) , ומשעת בוקר מוקדמת, היישר לשדות סלק-סוכר(במלעיל), תחילה לדלל ולעשב כדי שהגידול יעלה יפה, הקור מקפיא עצמות, שום משקה חם לא בא לפיות היבשים, אף לא פירור מזון חיזק את הגוף העמל והדואב, והשדה לא נגמר , העבודה מתישה, עוד שורה ועוד שורה , ובעל הבית דוחק, והפועלים אינם עצלים, פרקי הידיים  מתפוקקים מיובש ומקור, הרגליים התבוססו  באדמה, והבטן נדבקת לגב .
הפסקת הצהרים אינה  משמשת ובאה, כלום יש בה בהפסקה זו להשביע את הקיבה המצומקת.

את מנת הלחם השבועית  הזעומה כבר חיסל ביום ראשון, על בשר אפשר רק לחלום, ומעט תפוחי אדמה אם ייתפס בגניבתם, יחטוף מכות רצח מהרשע האוסטרי במחנה עבודה ליד וינה.
מזווית העין רואה את אביו מוכה על ידי האיכר,  האוסטרי קטוע יד ימין וצולע ,עדות לפציעתו בקרבות במזרח, הוחזר משדות הקטל והופקד על הספקת מזון לכוחות.  שנאה יוקדת רחש ליהודים והפליא בהם מכותיו על כל צעד ושעל . מתנקם בהם על ידו וצליעתו.
 ידיו של הנער בן ה 15   קצרה מלהושיע את אביו, לעצמו  אינו חושש ממכות ,הוא חסון וחזק ומצליח לעבוד יפה ולסיים המכסה, למרות גילו הצעיר , חזותו בוגרת משל אחיו המבוגרים יותר. אחיו הצעיר נשאר עם הבנות בצריף הרעוע הצפוף, עוזרים לאימא להכין ארוחה, ללקט עשבים ושאר ירקות. אולי בצהרים יארגנו משהו.  האדמה מכוסה שכבת קרח, ובידיים חשופות עוקר ומדלל ופוצע את כפות ידיו, וכואב ושותק.
צהרים, הפסקה, מי לתפילה קצרה, מי להשביע רעבנו במעט תפו"א, מי לתת מעט מנוחה לברכיים כושלות, דקות חולפות ביעף, ושוב לעבודה, לסלק סוכר, מתפתה מדי פעם לכרסם ממנו, באין לחם גם מאכל בהמות זה ינעם לחכו, והפקעת  קפואה,  ניבים נוגסים מכוססים ,שפתיים מוצצות, יורקות. הרעב מעסיק אותו כל העת, אינו נותן דעתו אם היום יום שני או חג או שבת, רק ימי ראשון בהם מחלקים את מנת הלחם היומית, להם מצפה, להם משווע, אתמול חילקו מעט בשר ומעט גזר. אחיו נמנע מלאכול הבשר מטעמי כשרות והחליפו בתפוחי אדמה. 
יום רודף יום, שיגרה מייאשת, החיילים האוקראינים שהושארו לשמור עליו, מתחילים עם אחותו בת ה18. היא הודפת אותם מעליה, ותחושת חוסר אונים מתפשטת עליו, אין בידו להושיעה,  אף אין בידו להושיע עצמו, הרעב משתק כל מחשבה, מוצא בשולי הדרכים עצי תפוח עץ בר קטנטנים או שמא אלה עצי דומים, אין להם טעם, חייבים משהו להשביע את הקרקור הבלתי פוסק.
החורף מגיע והקור בעיצומו  27  מעלות מתחת לאפס, קר ובלויי הסחבות אינם מכסים במאומה על הקור, בצריף הרעוע נצמדים אחד לשני, הבנים עם הבנים, הבנות עם הבנות, מנסים להפיק מעט חום, נופל באפיסת כוחות מעוד יום מפרך, מה עשו אחיו הקטנים כל היום?  ואימא דואגת ומשתדלת לספק את צרכיו, הצרכים מרובים ואין הקומץ משביע את הארי , ולמי תדאג ? למנדו, הוא חסון , הוא יסתדר , לאיצל'ה , למרות שהוא כבר בן 20 חלש בגופו, בחור ישיבה שלא טעם עבודת כפיים, ובעלה , ר' מרדכי דוד היה מוצלח בתוך סוחר טקסטיל , אך מה לו ולעישוב סלק סוכר? הגב שלו מצולק  מהמגלב של האוסטרי, אך הוא נופל בסוף יום העבודה, ואינה יכולה לרפאותו או לסעדו. ומנדו שלה ,  לא מספיק להירדם ושוב שומע את הצעקות   "גיימאר,  גיימאר", עוד יום מתחיל, השדה מלא בשורשים הבשרניים של סלק סוכר, והקטיף בעיצומו, הקרח מקפיא את השדה, ונעזר במקוש להפריד שור אחד ממשנהו, הרעב מציק, מטריף את הדעת, הנעלים הבלויות נקשרות בקרעים שנתלשו משקים מחוזקים בחוטים, האצבעות מכחילות, ומנסה מדי פעם לעטוף מחדש את כפות רגליו, שצמחו בחודשים אלה למרות שהגוף הצטמק והתכנס  בתוך עצמו.  טועם מסלק סוכר . טעמו קפוא!