כותרות TheMarker >
    ';

    טיול

    15 תגובות   יום שישי , 5/8/16, 06:19

    הוא  התקשר, כל כך הרבה חיכתה לשיחת הטלפון הזו שחשבה שלעולם לא תגיע. 

    חודשים לא שמעה מימנו דבר, רק פה ושם קטעי מילים ציניות כאלה ואחרות, שבאו כתגובה לסמסים ששלחה, בנסיוניות

    כושלים להחיות את הקשר.

    את בבית? הוא שאל אפשר לבוא? לא האמינה למישמע אוזניה, אני יושב על האופנוע לא ידעתי לאן לנסוע וחשבתי לקפוץ לבקר. 

    שנים אחר כך, חשבה לעצמה, שבטח האחרונה שהרגישה כמוה באותו יום, הייתה מריה שבאו לבשר לה באסם על לידתו של ישו, מגחכת בעצב כשניזכרה בגל ההתרגשות שאחזה בה באותם רגעים..

    בוודאי.. ברור.. ללא ספק.. לא יכלה למצוא את המילה המתאימה שתכיל את עוצמת הרגשות שחשה

    הוא הגיע.

    היא רצה לעברו ועיטרה את לחיו בנשיקה, באמת ובתמים התגעגעה ממש. הוא הסתכל עליה ובעיניו עמדו שני סימני שאלה. היא ראתה. אך העדיפה מיד למחוק.

    נכנס היא אמרה.

    השיחה בניהם תמיד הייתה קולחת. תמיד היה משהו מאוד מאתגר בשבילה בשיחה איתו, הרגישה איך שבשיחות האלה היא כמו מתיישבת ליד לוח השח מט, ומה שמעניין הוא לא הרצון לנצח, אלא האתגר הסקרנות והמתח המרתק שנוצר בעקבות כך.

    הפעם זה היה קצת אחרת... אולי כי פתאום יכלה להרגיש את מתח חודשי הציפיה למיפגש, ועכשיו, שסוף סוף התרחש,יכלה להרגיש את העקבות הקשים שהותירו בה.

    היא החליטה לא להיכנס לתחושה הזאת, שכמו העכירה בענני דאגה ואי נחת את האירוע החגגי של בואו...

    בוא נצא לטיול בחוץ, אמרה בניסיון להקל קצת על תחושת התעוקה שהחלה לאט לאט לכרסם בליבה.

    הם יצאו. לפנות ערב נעים של סוף השבת, שעה ביום שהייתה חביבבה עליה במיוחד.

    הרגישה איך צעדיה הפכו להיות שוב בטוחים והאוויר כמו לוקח מימנה את ענן הדאגה שהחל להתיישב על כתפה באי נחת..

    בטבעיות רבה גלשו לנושא השיחה החביב עליהם בכול שיחותיהם הקודמות, נושא שהיה מאין מסתור ומחבוא להשקפות עולם וחיים, לשאלות לא פתורות, לכאבים מודחקים, לפחד...

    אז את עדיין משננת? שאל אותה, היא התגעגעה לקול שלו, היה בו משהו רך כמו סוג של עור עבה שעבר עבודת ריכוך רצינית בבבית מלאכתו של הבורסקאי.. קול שלימד את עצמו להתעדן.

    כן אמרה.

    היה משהו בעולם הבודהיסטי אותו למדה להכיר ולחוות בשנים האחרונות, ששימש לה מקום של מגן, גרם לה לראות בבהירות ובביטחון רב יותר דברים שעד אז חבטו חזק בפניה ולא מצאה דרך להימנע מהם.

    הוא שתק.

    וכל העניין הזה אם בודהה.. את מאמינה בזה? 

    הוא תמיד ראה באמונה דבר שעורר בו קצת גיחוך.

    כן, היא אמרה, במובנים מסויימים כן... לא כאלוהות אבל כרעיון, זה מעניין, לעצור שם רגע, להתבונן להבין את הרעיון, לטבול בו מעט, להתעסק בו..., כן. היא שמעה את קולה יוצא מימנה בטוח בעצמו. ברור. כן.

    הוא עצר.

    התבונן בה

    וירק על הריצפה.

    זאת דעתי על הרעיון הזה, הוא אמר ברשת פנים רציניות.

    היא עמדה מולו. אלף רגשות ומחשבות רצו בראשה באותה שניה ואי אפשר היה לשמוע אף אחת מהן, או לעשות בהן סדר..

    אוקי.. פלטה בשקט את המילה הראשונה שהצליחה לחדור מבעד לכאוס. 

    והם המשיכו ללכת.

    כלום לא קרה, כיבסה מיד את הארוע, כלום לא קרה. זאת פשוט הבעת דעה, באופן קיצוני. הוא כזה. קצת מוזר. אני יודעת.

    הם הגיעו לגן ציבורי קטן והתיישבו על הספסל. היא התחילה לספר חלום מוזר שחלמה. ביקשה סיגריה כדי להרגיע את עצמה מהמיפגש המוזר שהלך והתפתח בינהם. הוא ישב בשקט והקשיב לחלום. היא הרגישה באי נחת שהולך ומתפשט בגופו והפחד החל לאחוז בה. היא הבינה פתאום שבא להגיד שלום.

    לפתע הוא קם. אני הולך הוא אמר. 

    רגע.. היא ניסתה לאסוף שיברי מילים ומחשובת לארגן אותם יחד.. להבין.

    לא. את רוצה תבואי, לא רוצה תשארי. מבטו היה ריק והייתה בריקות הזו משהו מבזה.

    היא קמה.

     

     

    שנים אחר כך כשחשבה על הפגישה האחרונה הזאת בינהם. חשבה שיש קו דק שעובר בין הנכונות לקבל להכיל ולכבד כל דעה -  לבין פגיעה עצמית.

    קו שאסור לעולם לחצות.

    קו שהמילים שלי היום משרטטות במפת חיי  - כגבול.

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/8/16 14:56:
      כל כך מודה לך על תגובתך. חכמה ומלאה תובנות. תגובה מחלימה :) תודה על האור שנשלח לתוך מקום של חושך.. ומאיר. תודה שהשקעת מחשבה ותשומת לב ושיתפת בכנות במחשבותך יש בזה משהו מאוד תומך. מבהיר. תודה!

      קורא את המילים פעם ופעמים ואף שילשתי, ויוצא במין תחושה שישנה כאן האשמה עצמית. שבעיני אינה מוצדקת כלל וכלל, אבל יכול להבין את התחושות תחושות של כאב גדול ותחושה של זעם פנימי.


      ולמה אני חושב שישנה טעות באותה אשמה עצמית, כי אותו גבר בא לא כדי לחזור, אלא כדי לספק מין ייצר סקרנות. ונזהר אני בלשוני, אך כן אומר שאפילו בא להתריס ולצער. כי הרי הוא לא בא בגלל שתכנן, זה היה מקרי בלבד. הוא גם לא הגיב או לעיתים נדירות למסרונים, אז זה מביאני למסקנות שלי.


      אבל מי שמצפון בו, תמיד יחשוב שהוא האשם. לכן, אייעץ ואמליץ, לדעת כי הגורל אינו נתון בידי צד אחד, ולכן לא להאשים את האני שלי. נכון זה כואב זה מצער, אבל כשהכאב אינו באשמתי הוא יחלוף.

        8/8/16 18:35:
      ניפלא סיגל!! תודה 3>
        8/8/16 12:14:

      תודה... נבוך

       

      בדיוק בזמן - פואמה קצרה ומעצימה

       

      The Laughing Heart/ Charles Bukowski

       

      your life is your life
      don’t let it be clubbed into dank submission
      be on the watch
      there are ways out
      there is a light somewhere
      it may not be much light but
      it beats the darkness
      be on the watch
      the gods will offer you chances
      know them
      take them
      you can’t beat death but
      you can beat death in life, sometimes
      and the more often you learn to do it
      the more light there will be
      your life is your life
      know it while you have it
      you are marvelous
      the gods wait to delight
      in you

       

      ''

        8/8/16 11:03:
      סיגל יקרה, אני מקווה שכך קוראים לי, לפחות כך את בעיני, נקודת קסם צבעוני, בתוך עולם שלרוב הוא אפור.. מאיפה להתחיל, איזה כיף שהעולם הפגיש אותנו, כיף לקרוא את הדברים שאת אומרת, יש בם עומק וחוכמה ויופי ואמת, ואף אחד מדברים האלה אינו שכיח. תודה על התובנה והתבונה. צודקת כל כך במילותייך. לפעמים יש בכוחן של מילים לרכך כאב. אני שמחה שהעזת לחשוף את הפצע לאוויר. אומרים שזמן מרפא.. אבל לא פחות מילים טובות ומרככות כאב של אנשים טובים, שכמו השמש הם שוזפות ומרפאות. תודה!
        8/8/16 09:48:

      וואוו...

      נגעת במורסה כאובה.

      הכאב הפיזי משום הגעגוע הפך לכאב אחר - העלבון צורב בנפש... כי בעצם לא ציפית מאדם שהיה לך לכאורה עמו קשר - שינהג בך כדבר אין חפץ בו.

      מתנצלת מראש על דבריי אבל הוא - את הניתוק הרגשי (אם היה כזה מצדו) כבר עשה הרבה לפני המפגש (טיול). יש גברים שמתייחסים לנשים כמו לחפיסת קלפים, כל פעם קלף... עד העונג הבא. אין יותר מדי סנטימנטים. הבעיה שנשים נשאבות לתוך אשליה ענקית שיש כאן משהו... עד שזה מתפוצץ להן בפנים. הכי קל מהצד לייעץ - לכן לא אעשה כן. אבל כן אומר שזמן מרפא את הכאב וזו לא קלישאה... תפני מגרות ורגשות משומשים. תשתדלי להיות עסוקה מדי כדי לא להישאב לרחמים עצמיים. תהיי כאן ועכשיו למען עצמך!

        6/8/16 16:35:
      כל כך מודה לכל המגיבים והמככבים על הכוח העצום שאתם נותנים לי להתמודד.. תודה!!
        6/8/16 11:26:
      חני יקרה.. אני יודעת איך זה בוודאי ישמע.. אבל ריגשת אותי עד דמעות... תודות רבות לך על התגובה אם רק היו כוכבים על תגובות. כמה כוח כמה מילים לפעמים נותנות.. תודה!!
        6/8/16 11:20:
      יש פה עולם שלם בסיפור שלך יעל.ואם אפרוט אותו אז השאלה למה אנחנו תמיד מכבסות דברים? היכולת שלנו לכבס ולהמשיך הלאה היא מופלאה בעיניי. אם הוא היה מבקש שתחזרו ביחד ואז היה אומר שלום זה היה ראוי יותר לאיש שאהבה נפשך.אך ביריקה הוא הבהיר כמה הוא מתעב את הבודהיזים.ואיך אמונה יכולה לשבש אהבה. הוא בחר קודם כי הוא הלך.את בחרת אחריו שלא ללכת... נפלאה שאת.....וכתבת יופי
        5/8/16 15:03:
      תודה רבה boby!! לא קלה. לקח שנים, אך היא הצליחה לכתוב סוף אחר..
        5/8/16 13:42:
      לא קלה הסיטואציה הזו, אפילו מתישה, והיא עמדה בה יפה. היה מעניין לקרוא.
        5/8/16 12:38:

      צטט: בר בשטח 2016-08-05 10:01:04

      צריך הרבה אומץ כדי להציב מול הפנים מראה כל כך אכזרית.

       

      תודה בר מעריכה מאוד את התגובה שלך.

        5/8/16 12:37:

      צטט: IrisMabari 2016-08-05 11:50:06

      כנות מרגשת.....

      תודה איריס!
        5/8/16 11:50:
      כנות מרגשת.....
        5/8/16 10:01:

      צריך הרבה אומץ כדי להציב מול הפנים מראה כל כך אכזרית.

      פרופיל

      יעל..
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין