בדיוק כפי שאסמאעיל הניה ומחמוד א-זהר מעלים בי תאוות רצח מוזרה, שמעולם לא הרגשתי כלפי שום אדם.

בגילי המופלג אני יודע שלא אזכה לראות שלום עם הפלסטינים. זה מובן לי, זו המציאות שאפשר להבין אותה וגם לקבל אותה כי אין שום ברירה אחרת כרגע. אבל קשה לי לעכל שגם הנין שלי, שאותו אני מכיר, וגם הנין של הנין שלי, שאותו רק הוא יכיר, גם הם לא ייראו שלום עם הפלסטינים. לעולם לא יהיה שלום בין היהודים לפלסטינים בארץ-ישראל, את זה קשה לעכל. אין גם שום טעם לחקור ולחפש את הסיבה לכך. כי לא יכולה להיות סיבה לסכסוך, כאשר שני הצדדים צודקים. צודקים הפלסטינים שרואים בנו היהודים פולשים לא חוקיים לארצם, ארץ בה נולדו, פולשים שהורסים את חייהם החד-פעמיים; וצודקים גם אנחנו היהודים שבנינו לנו מקלט במקום היחיד שההיגיון האנושי יכול להצדיק אחרי כל מה שעבר עלינו לפני כשבעים שנים באירופה, ובמקום הזה כבר נולדו לנו מיליוני צאצאים ובנינו מדינה חזקה, שאין לאזרחיה היהודים ממה לחשוש יותר. 

אני קורא את סייד קשוע הפלסטיני אזרח ישראל, בכל שבוע בקביעות ודבריו מעלים בקביעות דמעות בעיני: געגועיו לביתו בארץ-ישראל שם נולד, ולחיים נורמליים בה. הפרידה מאמו ואחיו, שאחד מהם בא יחד עם אמם לבקרו באמריקה. בדיוק כפי שלפני יום או יומיים, בכנסת, דיבר אחמד טיבי על ילדה פלסטינית קטנה ששוטר מג"ב הרס את אופניה (ראיתי את התמונות בטלוויזיה ומאז, כבר כמה ימים, אני מתקשה להירדם בלילה, אני מרגיש ששלחתי לשם את אותו שוטר מג"ב). ואני גם יודע את הסיבה: אלה אותם הרגשות והפחדים, כמו של הילדה הפלסטינית, שהסעירו את נפשי, לפני המון-המון שנים כשהייתי ילד יהודי באירופה במלחמת העולם, כשרעדתי למראה החיילים הגרמנים, כשצפיתי בעל כורחי בקרב יריות בין חיילים גרמנים לבין פרטיזנים ברחובותיה של עיירה שכוחת אל, שאליה גרשו אותנו מביתנו, הבית שבו נולדתי.

החיים הם חד-פעמיים. גם אנחנו וגם הפלסטינים לא מצליחים לחיות אותם כמו שאר האנשים בארצות הנאורות. וגם ברור לנו שלעולם לא נחייה חיים נורמליים.

ובינתיים, הו כמה מוזר ומדכא אנשים זקנים כמוני, לראות צעירים ישראלים מחפשים חיים טובים יותר דווקא בברלין. את זה קשה לי מאד לעכל בגלל המקום שבו בחרו. גם סייד קשוע הלך לחפש חיים נורמליים באמריקה, ואת זה אני מבין היטב: האיש הבין שהוא לא ייולד שוב כדי לחיות חיים נורמליים, הוא רוצה אותם עכשיו. "חיים עכשיו!"

הנה ארבע שורות - שיר של פרננדו פסואה, משורר פורטוגלי, שבהן אני ניחם מסערת רגשות, שגורמת לי לכתוב דברים כפי שכתבתי היום:

פרחים של חודש יוני

שתימשך בכם המחשבה

אתם רק רגע, תו-לא

הממתין לסיומו.