לא היו לי סמים קלים בבית. וגם לא קשים. וגם לא קצת אלכוהול שבדרך כלל יש לי כדי שאם תפתיע אותי מישהי שיהיה לי לפחות משהו להגיש. אבל גם ככה לא ניקיתי פה מאז ששום אישה לא מסתובבת פה, רק זה יביא לי את האמביציה לתחזוק החיים התקינים. רק כמה חירפונים ובדידויות היו לי בערב הזה, ונמאס כבר להביא ביד על בנות בצורת פיקסל ברזולוציה של לפ-טופ, וחיפשתי ברשת פורנו חיבוקים ולא מצאתי תת-ז'אנר שכזה שינחם אותי בשעות הקשות.

לא התחבקתי עם אישה חיבוק אמיתי כבר כמעט חודש, ואני מתגעגע לטבוע ברכות המלטפת הזאת. והנפש משתוקקת למעט חורף, ועכשיו הגשם היחיד ברחובות הוא טפטוף מי-מזגנים, ובמים האלה אין שום ערכים תזונתיים, והם תפלים כאילו ניטלה מהם כל חיות. טיפה כזאת מתנפצת לך על הלחי ומשאירה שובל של דמעה מזוייפת.

בסמוך לשעה 23:00 הרגשתי צורך עז עד בהול לצאת מהבית. ציינתי לעצמי שכל היום לא יצאתי, ואין אישה שתחכה לי אי שם, או חבר שידבר איתי בגובה העיניים, כל החברים שהיו בטווח השגה או התחתנו או עברו למדינות קרירות יותר, או התאדו בלהט היומיום. ותל אביב אף פעם לא מחבקת מיוזמתה. עליך לעשות מאמצים בנדון הזה. לקרוץ לתוך ההמון ולבנות על זה שדג תמים ילכד בחכה הזאת.

אני יוצא והולך לכיוון נחלת-בנימין. שם אני פוגש באיזה חניון מכושף בין אתרי בנייה חבר מדרגה שלישית שעובד שם בתור קופאי, ואנחנו מפטפטים כמה דקות בענייני העולם הזה. וגם ידידה שלו הייתה שם, מישהי בעלת מבע עצוב שנפרדה לא מזמן מהארוס שלה ועכשיו משדרת מלנכוליה, העיניים שלה שקועות ומדברות, והיא עצמה לא מוציאה מילה, לפחות לא בזמן שאני שם. אבל שום בשורה לא הגיעה מהם והמשכתי לפלורנטין.

שם פגשתי מכר ותיק שלא פגשתי כבר כמה חודשים כי הוא היה בכלא על סחר. תפסו אותו עם כ-15 גרם אמ.די ובקבוקון אסיד ועוד כמה גרמים של ירוק. לדעתו מי שהלשין עליו זה אחד ממכרינו, אבל בגלל שאין לו הוכחות הוא שומר על העניין בסוד. בדרכים לא דרכים הוא הצליח לסחוט מהמדינה רישיון לגראס רפואי עקב הטראומה הנפשית שהוא עבר לטענתו בכלא. הוא קצת מוזר אבל מצד שני יש לו גם גראס בשפע, ורוב הזמן הוא עסוק בגלגול, עישון או קיסוס. וגם מדרדר אותי לכל זה. ואותי קל לדרדר. מזל שאין לי חברים שמזריקים הרואין. כבר דרדרו אותי שבוע שעבר להסניף ריטלין. אחרי זה כל הלילה אתה יכול לשתות אלכוהול בלי להידפק והסטלה ברורה ומפוקסת.

תיאורו הפיזי כזה: גבוה ורחב, בעל זרועות מקועקעות בסמלים בהשראת האנרכיה, ועיניים תכלכלות על רקע בייבי-פייס. האמביציה היחידה שלו בחיים בתקופה זו היא להשיג כמה שיותר בחורות. אבל האמביציה הרצינית האמיתית שלו היא לחסוך עכשיו קצת כסף ואחרי זה לטוס לטיבט למשך כמה שנים ושם להתמקצע בכמה אמנויות לחימה מקומיות ואז לחזור לארץ עטור תהילה.

אנחנו נכנסים לאיזה בר של היפסטרים, שם ניינטיז או מוזיקה ברוח זו מנגנת וכמה בחורות רוקדות בדבוקה אנושית אחת מחובקת. ואיזה מישהו קרוב לגיל 50 רוקד במרחק בטוח מהן ומגניב מבטים. עוד ישבו שם כמה גברים לאורך הקירות ופטפטו ועישנו, גם אנחנו התיישבנו והזמנו בירות, והוא סיפר לי כמה דברים על הכלא: לטענתו כל הסוהרים הומואים. ולפעמים כדי להשיג טובות הנאה, הוא מספר, ההתנהגות שלו הייתה הופכת למינית מבלי להתכוון, ועכשיו הוא מבין מה זה להיות אישה, שככה כל היום מחפצנים אותך ואתה חייב לציית. רק מזה יש לי טראומה, הוא אמר.

היה שם גם סוהר אחד שהתחבר עם האסירים, וצהריים אחד כולם ישבו בחוסר מעש על הרצפה בחצר, והסוהר בתוך השיעמום היומיומי לכד עכביש בתוך כוס חד פעמית והתבונן בו נאבק שם. היה אסיר אחד שהתקומם על הנ"ל, אתה גם ככה סוהר של בני-אדם. לפחות תשחרר את העכבישים. הסוהר לא שחרר את החרק ואמר שמוטלת עליו החובה מתוך הדרכות הסוהרים כי יש ללכוד כל שרץ המתהלך בין כותלי בית הסוהר וזה נועד לרווחת האסיר ואף מעוגן בזכויות הפרט – אחרת השרצים מתרבים מעבר לכל פרופורציה. אחרי זה הסוהר סיפר שהוא ואישתו לא עשו סקס כבר כמה שנים והאסירים לעגו לו. 

הלכנו לאכול שווארמה. והייתי כל כך מסטול שפשוט ישבתי על הדלפק ובהיתי בבשר הכבש המסתובב על צירו ולעסתי בשקיקה. גם קינחתי בסלט גזר עם שום וסלט עגבניות חריף עם שמיר, וחצילים עם כרוב כבוש והמון טחינה מלמעלה. אני סבור שמזון זול בשווארמות הוא טוב ומזין, בעיקר בגלל שמדובר באוכל שמח שתורם רבות לנפש. גם ככה נותרו לי מעט שנים לחיות, לפחות אוכל טוב בינתיים.

אחרי זה ישבנו בעוד איזה מקום ושתינו עוד קצת, ונדבק אלינו איזה מישהו בעל מראה חיצוני בלתי אטרקטיבי שאמר שקוראים לו אפי, והוא היה תמהוני בדרכו לחוף הים כדי לישון כי כבר אין אוטובוסים לירושלים, וסיפר שהוא חזר מכמה שבועות בסיני, ועוד כמה דברים שלשמחתי לא שמעתי. אחרי זה הלכנו אלי ועישנו עוד והלילה כמעט נגמר ונשפכנו אצלי בספות וישנו עד 10:00 בבוקר.

היה זה ערב ריק מתוכן רציני מאוד אפילו בקנה המידה הסובלני שלי. ושרירי החיבוק של תל אביב התנוונו מאוד לאחרונה והיא עדיין לא מחבקת.