אנחנו חיים במדינת חוק. אבל לא במדינת צדק אנושי. הנה שני מקרים שמתרחשים כעת ומאיירים היטב את מה שאני טוען.

בשכונת התקווה בתל-אביב עומדים לפנות 45 בני אדם ממגוריהם העלובים לטובת בניית המסלול של הרכבת הקלה. זו שתוכננה לפני עשרים שנים ותתבצע במשך עוד עשרים שנים, החל מן השנה שעברה. טוב, זו ישראל שאפרים קישון קרא לה "פרטצ'יה אהובתי." אבל זו כבר אופרה אחרת, סטייה קלה מן הנושא לשם שעשוע רגעי. 45 התושבים משכונת התקווה, רובם ככולם עובדים זרים, נזרקים לרחוב על פי חוק, שאינו יודע חמלה מהי. חוק זה חוק. אין קשר בין חוק לבין צדק. כך מלמדים בשנה הראשונה בבתי הספר למשפט, ולא רק כאן - בכל העולם. צדק הוא עניינם של אינטלקטואלים ונביאים מן התנ"ך. מישהו (בן אדם נדיר כנראה) הציע לבנות בשטח שיפונה על ידי הריסת הבתים ( כי השטח הדרוש למסלול הרכבת הקלה הוא קטן ביותר), שנים - שלשה מגדלים בני 25 קומות כדי לאכלס בהם את המפונים. מה פתאום, השתגעתם? עובדים זרים לא אמורים לגור בבניינים נקיים ומודרניים. רק שכונות עוני של בתים מטים ליפול מתאימים עבורם. זו מדינה קפיטליסטית. נקודה.

המקרה השני הוא סיפור על עורך הדין שרגא בירן, בעל משרד עורכי דין מן העשירים בארץ, עוסק בנדל"ן ובפינוי קרקעות לבנייה. מר שרגא בירן השכיר במשך שנים מספר 25 דירות שבבעלותו, תמורת סכום פעוט של מיליון שקל לשנה עבור כולם. הוא נדרש על ידי רשות המסים לשלם מס על הכנסתו זו ומר בירן פנה לבית המשפט וטען שהשכרת הדירות שלו הוא עיסוק פסיבי-צדדי ועל פי חוק הוא חייב על הכנסה מהשכרת הדירות רק 10% מס. בית המשפט פסק לטובתו וקבע, שהפרקליטות שתבעה את מר בירן בשם רשויות המס, תשלם למר בירן 60000 שקלים כהוצאות משפט. 

אפשר ללמוד משהו מן ההשוואה בין שני האירועים.