פעם בשבוע אני מדליקה את האור בנשמה, מתפשטת, מתחברת לגוף שלי ומדברת דרך השרירים.

אני סובלת מהגב כאבים כמעט בלתי נתפסים,

אני לא יכולה לעשות כלים כי אחרי 3 דקות אני לא יכולה לזוז מרוב כאבים (אימא שלי  מעולם לא "קנתה" את זה...)

אני לא יכולה ללכת יותר מ - 10 דקות ברציפות מבלי שהגב שלי יקרא לי לעצור, לנוח, להתכופף, להירגע (לא שזה עוזר לו כשאני באמצע אימון, העולם יישרף אבל אני אשלים 55 דקות אירובי. את מחיר הכאבים אני משלמת ממילא אז לפחות שארזה קצת)

כשאני עם האחיינים שלי על הידיים אני מקללת את היום שאלוהים המציא את הקטע הזה של הגב כי אני נשרפת מכאבים (אבל הי, אני לא רואה אותם יותר מדי - אז שהגב שלי יתמודד...)

כשאני יושבת יותר מדי אני מתחילה להתעוות מכאבים ואוי לרגע בו אני קמה מהכיסא, לוקח לי כמה שניות להתאפס על הכאבים ולהתחיל להתעלם מהם, אחרת לא אוכל ללכת (רק תראו לי את זה שקבע שחייבים לעבוד בישיבה ולא, נגיד, בשכיבה על כורסת מסאג')

ואני חייבת לישון על מזרן קשה כמו אבן, חייבת חייבת, אחרת אוי לבוקר שלי וליום שבצידו (כן כן, קשה לי עם מזרנים של בתי מלון מפנקים. בלאס וגאס מצאתי את עצמי ישנה על הרצפה במשך 7 לילות רצופים - הגב שלי קרס מהמזרן שלהם)

ולכן החלטתי לקחת את עצמי שוב בידיים (מה שאומר, בעצם, לחץ נוסף על הגב...) ולחזור לטיפולי השיאצו שלי.

יש לי מטפל מדהים. פשוט כך. מדהים מדהים מדהים.

ובעזרת הביטוח המשלים שלי בקופ"ח, חשבון הבנק שלי לא הולך בדרכו של הגב אלא שומר על איזון מבלבל.

אני באה אליו אחת לשבוע ומוסרת לו את נשמתי.

בטיפולים הראשונים ביקשתי, התחננתי שיעבוד עליי חזק, שימצא את הנקודות הכי כואבות שלי וילחץ עליהן בכל הכוח.

הוא לא ממש הבין אותי אבל זרם איתי.

ככה אני, כשמשהו כואב לי, אני לוחצת עליו חזק - מן דפיקות שכזאת שיש לי שאני חושבת שאם אלחץ על הכאב ואציף אותו, הוא ייעלם.

והוא לחץ, אווווווו איך שהוא לחץ ואיך שאני צרחתי...

מהטיפול השלישי ואילך הוא הרים ידיים ואמר לי שהוא לא מתכוון לטפל בי איך שאני חושבת שצריך אלא איך שהוא יודע שצריך.

אז אני מגיעה אליו, מתפשטת, נשכבת ומתמסרת.

אחד אנשים היחידים בעולם שאני מתמסרת לו בעירומי ובנשמתי ונותנת בו את מבטחי, יודעת שהוא לא יפגע בי ובוטחת בו, מפקידה בידיו את הכאב הזה שלי ונותנת לו לעשות את מה שהוא יודע.

הוא לוחץ ואני צורחת, הוא מעסה, חודר, מרפרף ואני מתפתלת מכאבים, בוכה, מגרגרת, מייללת, מתעוותת, מתקפלת, מתייסרת וכמעט מתחננת לעוד. יש לי כמה נקודות שמשוועות למגע הזה שלו.

יש לי חוליה שכמעט ומריחה את זה שהולכים לאראל. כשאני בדרך אליו, רק בדרך, היא מתחילה להציק לי. כל השבוע אני כמעט ולא מרגישה אותה אבל היא כנראה מזהה את הדרך ומתחילה להציק לי. הוא מכיר אותה ומתייחס אליה בעדינות אך בנחישות הראויה.

יותר מזה שהוא נוגע בי ומגיע אליי דרך הכאב הוא מדבר איתי, הוא מרגיש את הנשמה שלי דרך הגב שלי.

הוא יודע בדיוק, על ידי מגע ראשוני עם הגב שלי, מה עובר עליי. אם אני מתוחה, עצבנית, עייפה, לחוצה, רגועה, מובסת. הוא יודע הכל.

אנחנו מדברים על הכל, הוא אחד האנשים היחידים שאני חשופה בפניהם בדרך הכי אמיתית ולפעמים  מבישה שיש.

אני אוהבת להקשיב לו, להתייעץ איתו ולהשתמש במציאות האלנטרנטיבית שהוא מציע לי כדי לקבל החלטות.

הוא שותף להרבה מאוד החלטות שלי, החלטות חשובות, החלטות של הרגש והכי חשוב - הוא מקבל אותו כמו שאני.

אז זאת מערכת היחסים שלנו

הוא מדבר (ולוחץ) ואני מגרגרת

הוא מקשיב (ולוחץ) ואני מייללת

הוא מחייך (ולוחץ) ואני מנגבת דמעה של כאב חד.

כאב יכול להיות כל כך מענג לפעמים.

אז אני מגרגרת - גרגורים של הנאה מכאב.