שישה ימים לאחר ההתאבלות על שנאת חינם (שבגללה חרב הבית), נזכרו חכמינו לציין את הצד הצד השני של עולם הרגשות – חג האהבה שנחגג בט"ו באב. התיקון היפה הזה מזכיר את הציטוט ממשלי "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים, וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה", ובמקרה של ט"ו באב האהבה בהחלט צריכה לכסות על לא מעט פשעים.

הסיפור של ט"ו באב מתחיל במריבת אוהבים בין איש לפילגשו (או שמה ברוח החג צריך לומר בין איש למאהבת שלו), שבסופה ברחה המאהבת לבית אביה. "רומיאו" המקראי כל כך אהב את פילגשו עד שהוא כיתת רגליו לבית אביה כדי להשיבה לחיקו. בכוח האהבה ובכוח השכנוע המאהבת התרצתה ופנתה לחזור אם רומיאו המקראי לביתו.

מכיוון שמדובר בדרך ארוכה הם נאלצו לעצור ללון בעיר גבעה שבנחלת בנימין. היהודים הרחמנים שגרו בגבעה התעלמו באלגנטיות מצמד האוהבים שעמדו ברחוב וביקשו קורת גג, עד שצדיק יחידי בגבעה אסף אותם אל ביתו וערך לכבודם סעודה. ובעוד הצמד מיטיבים את לבם נשמעו קולות מהרחוב. אנשי גבעה התגודדו סביב הבית ודרשו שיוצאו את האורח החוצה כדי שיוכלו לעשות בו מעשה סדום. ובעצם האירוע כולו הוא כעין העתק הדבק לסיפור סדום. שכן ממש כמו לוט שהציע את שתי בנותיו הבתולות לסדומאים, גם הצדיק מגבעה הציע את ביתו הבתולה לסדומאי גבעה, אך כיוון שהיה לו רק בת אחת הוא הציע להוסיף אליה גם את המאהבת. וכמו בסיפור סדום, אנשי העיר לא הסכימו להצעה הנדיבה.

לדאבון לבנו צמד האוהבים מגבעה לא היו מלאכי אלוהים, הם לא הצליחו להכות את ההמון בסנוורים להכחיד את העיר. במקום זה רומיאו המקראי דחף בכוח את המאהבת שלו לזרועות האספסוף, וסגר אחריה את הדלת במנעול הבריח. הסדומאים מגבעה כילו את זעמם ואת זרעם במאהבת המסכנה במשך כל הלילה, ובסוף הלילה המסוייט שחררו אותה לדרכה. המאהבת עוד הספיקה להגיע בכוחותיה האחרונים למפתן הבית שם התעלפה ונפחה את נשמתה. רומיאו הנסער כל כך התאבל על אהובתו (שרק לילה קודם השליך אל הזאבים) עד שהוא נשא (מלשון משא) אותה לביתו. הוציא סכין מהמטבח, ביתר את הגופה לשנים עשר חלקים ושלח חלק לכל אחד משבטי ישראל.

בני ישראל המזועזעים, נדרו נדר שבנות שבטיהם לא יינשאו לבני שבט בנימין. יתר על כן באם בני שבט בנימין לא יסגירו את הפושעים, אזי תפתח אליהם מלחמה מכלל שבטי ישראל. כיאה לבני בנימין הגאים, הם דחו את האיום על הסף מה שהוביל למלחמת האחים הראשונה של עמנו. המלחמה הצליחה מעל המשוער. בני בנימין הלכו ונכחדו עד שנותר מהם רק 600 גברים. וכפי שקורה לא פעם ההצלחה למעלה מהמשוער טמנה בחובה בעיה קטנה. שבט שלם עמד להיכחד מישראל. אם לא די במספר המועט שלן השורדים הנדר לא לתת לבני בנימין כלות משאר שבטי ישראל הפך להיות גזר דין מוות לשבט המצומק.

כיצד מפרים את רוע הגזירה? למזלנו תקופת המקרא הייתה גדושה באנשים חכמים. מישהו נזכר שבני העיר הפציפיסטים של יבש גלעד לא השתתפו במלחמה. חדורי מוטיבציה להציל את שבט בנימין, פשט צבא בני ישראל על העיר של יפי הנפש עוכרי ישראל, ורצח בה את כל הציבור המיותר, גברים, ילדים ונשים נשואות. כך הפרידו את המוץ מהתבן והצליחו להשיג שלל נאה של 400 נשים בתולות. נשים שיצרפו למאמץ המלחמתי להציל את שבט בנימין.

עם כל הכבוד ללוחמים האמיצים שהצליחו לרצוח את תושבי יבש גלעד, ולהציל את הבתולות עדיין נותרה בעיה חשבונית קטנה. המספר400 (הבתולות) קטן ב-200 מ-600 (הגברים של שבט בנימין). כיצד משיגים את 200 הבתולות החסרות? למזלנו גם כאן הצליח המוח המקראי מעל המשוער. מכיוון שהימים היו ימי הקיץ שבו חגגו את בציר הענבים, הוחלט להנהיג מנהג נאה – להציע להורים לשלוח את ילדותיהם הבתולות לרקוד להנעתם בכרמים. מנהג נאה לא פחות הותקן לגברברי שבט בנימין, לארוב מבעוד מועד בכרמים, והיה ומישהו ראה ילדה בתולה רוקדת, הוא מוזמן לחטוף אותה להנעתו. (כך נוכל להניח את דעתם של אבות ואחי הנחטפת: הכל בסדר - הם לא עברתם על שם נדר, הבת שלכם פשוט נחטפה).

ועל כל היופי הזה אנחנו חוגגים עד היום את ט"ו באב

חג אהבה שמח.