"אני מהסיירת". כן, הוא היה קצין זוטר בסיירת מטכ"ל לפני 40 שנים. הוא לא חדל להזכיר זאת בכל הזדמנות, קיימת או כזו שהוא יוצר לעצמו מכוח משרתו הממלכתית כראש ממשלה. לפעמים זה מביש ונלעג כמו בפגישה היזומה על ידו עם אורי ששון, מדליסט הג'ודו הישראלי מן האולימפיאדה. ראיתי אותך מתמודד עם המצרי, אומר נתניהו, רואים את המאמץ הכביר שהשקעת בהתמודדות, מאמץ כמו להתקבל ליחידה מובחרת. אהבלים בעיני נתניהו, הצלחתם להבין את הרמז הדק כפיל שבנימין נתניהו שלח אליכם דרך מצלמות הטלוויזיה? הוא השקיע מאמץ דומה כדי להתקבל לסיירת מטכ"ל. תזכרו את זה כשאתם עומדים מול פתקי המפלגות שבקלפי בבחירות.

"אני אח שכול". כן, ביבי אח שכול שאינו מפסיק להזכיר זאת לשומעיו בכל הזדמנות. בעיקר אם יש בסביבה מצלמות טלוויזיה. אז זו חובה בלתי נמנעת שנתניהו לוקח על עצמו. הנה: הוא נואם בבית הקברות הצבאי באזכרה לנופלים במבצע צבאי בתאריך עגול לקיום אותו מבצע. אב שכול דואב קם, תוקף את ביבי וצועק: "אני לא הקרבתי את הבן שלי כדי שאתה תמשיך להרוס את המדינה". ביבי לא מתבלבל ומיד הוא משיב: "אני אח שכול ואני מבין את כאבך". מעשה שפל שאין למעלה ממנו חבוי באמירה של ביבי מול האב השכול הדואב. כן ביבי, כל אזרח ישראלי מעל גיל שנתיים יודע שאתה אח שכול. אין צורך שתזכיר לנו שוב שאתה "אח שכול" כבר 40 שנים וחזרת להזכיר זאת כבר 40 מיליון פעמים. צניעות וענווה הם לא דברים שמתאימים לביבי.

"אני בן של היסטוריון". זאת מקפיד ביבי לחזור ולהזכיר בכל הזדמנות, כאילו זה נותן לו איזו קדימות בהבנת ההיסטוריה או בנכונות הלקחים שלו ממנה. זה דומה למצב שבן של טייס רוצה לקבל רישיון טיס מבלי לעבור קורס טיס כי הרי אבא שלו היה טייס. יש איזו ילדותיות באמירה הזו של ביבי החוזרת על עצמה עשרות פעמים. 

ומול התדמית השקרית הזאת שבנימין נתניהו מנסה ללא לאות לחזור ולשדר בתקשורת, עומד אדם שהוא פחדן מדיני, נצלן נאלח לעשיית רווחים פוליטיים של השכול שנפל על משפחתו לפני ארבעים שנים ומתעתע באהבלים, שהוא מבין בהיסטוריה כי אביו היה היסטוריון בהשכלתו. 

השקר הוא נר לרגליו של בנימין נתניהו בכל מעשיו.