חברי מוני היקר כתב על פרשת השבוע "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור",
פרשה זו שאחרי צום תשעה באב נקראת בפי חז"ל שבת נחמו.
פרשת השבוע פותחת בתפילתו המרגשת של משה לה' ומבקש ממנו שיסלח לו "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן".
אי אפשר להתעלם מהקשר ההדוק של פרשה זו שבה מוזכר תפילתו ותחינתו של משה להיכנס לארץ ישראל לבין האירוע תשעה באב שחל תמיד בסמוך לפרשה זו.
הניגוד הבולט הזה בין תחינתו של משה לבין התנהגותם של אותם ראשי עם אשר לא רק וויתרו על הזכות הגדולה אלא גם משכו את כל העם אחריהם אינה יכולה שלא לעורר אותנו על האחריות המוטלת עלינו לתקן עוות זה בהפגנת דבקותנו לארצנו דווקא בזמן הזה שבו שוב ושוב מתאמצים אויבנו וגם אלו אשר טוענים להיות בעלי בריתנו לנתק אותנו מזכויותינו מאדמת ארץ ישראל.
הגמרא בסוף מסכת מכות (דף כד') מביאה שני סיפורים על ר' עקיבא: "וכבר היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה (בריחוק) מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי א-לוהינו שרוף באש, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק; ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק.
אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להן: תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה.
באוריה כתיב 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם' עכשיו, שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.
בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו". פעמיים מתנהג ר' עקיבא בצורה לא-נורמלית למראה המציאות. הוא רואה מציאות עצובה, ובכל זאת צוחק.
אמנם המציאות כיום נראית עצובה ועגומה, אך היא מעידה על מציאות חיובית שעתידה להיות.
הרב קוק ניתח את הסתכלותו של ר' עקיבא כאמונה חיה שמצליחה לראות בתוך המציאות את האמונה. "בנפשו הענקית של רבי עקיבא ניצב היה העתיד הרחוק כמו הווה קרוב, סמוך ונראה... ומחזה העתיד הודאי מילא כל-כך את לבו הטהור, עד כי לא הניח מקום גם לאנחה על המצב ההווה המדכא, המרעיד, כי הווה זה בשבילו רק כעב קל עובר על פני החמה הברה כשחקים".
גם בימים אלו על אף כל הצרות הסובבים אותנו יום יום, כמה חשוב ללמוד מר' עקיבא ולראות את המציאות האמונית העכשווית היכן היינו ומה מצבינו היה לפני שבעים שנה ויותר, והיכן אנו נמצאים היום כאן בארצנו כשנגד ענינו נבואתו של הנביא ישעיה "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים", אשר התגשם וזוכים אנו לחוות ולראות נבואה זו בימים אלו. בפרשה קכב פסוקים = 122= ידו אמונה.
גימטריות בפרשה : אעברה נא ואראה=542, הכציפור אכנס= 542.
שבת מבורכת
ותודה למוני, ומזל טוב ליום הולדתו.
|
תגובות (5)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה לך שעוררת את הנושא. אני שמתי לב במיוחד בפרשה זו לעובדה , שהיינו מצפים כי בני ישראל יחושו התרגשות, התעלות וחוויה רגשית אדירה מכך שה' מדבר עמהם. אך.. תגובת בני ישראל היא הפוכה.
והשאלה היא מדוע?
והנה-
"אָנֹכִי" – האנוכיות והאגו שלכם –
"עֹמֵד בֵּין-יְהוָה וּבֵינֵיכֶם" – המפריד ביניכם ובין ה' משום שאתם פועלים מתוך האגו, אתם מפספסים חוויות והזדמנויות מאחר וזה גורם לשלוש עכבות:
"כִּי יְרֵאתֶם" – הפחד, כאן בדוגמא, משתק ומעכב את התפתחותם והתנסות בדברים נאצלים וניצול הזדמנויות.
"מִפְּנֵי הָאֵשׁ" – המראה האדיר שהיה צריך להלהיב אתכם (האש כסמל להתלהבות) גרם לכם לסגת ולאבד הזדמנות.
"וְלֹא-עֲלִיתֶם בָּהָר" – ויתור על משימות ומצבים ,בהם, הזדמנויות אדירות אך דורשים מאמץ :עליה בהר כסמל למאמץ ולנטילת סיכון.
כל אלה גרמו לכם שהאגו יעוור אתכם ויקים לכם חיץ בין ה' וביניכם.
כך גם בדוגמא שהבאת עם רבי עקיבא.
באופן דומה, אחת התכונות החשובות למנהיג היא תכונת האין-אני: אי-אנוכיות. המאפשר קידום הפעילות שאינה בהכרח מתיישבת עם מטרותיו האישיות של המנהיג או שמובלת על ידי אחרים ללא קשר למעמדם או לדרגתם בארגון. מנהיגים גדולים פועלים לטובת הכלל על פני ענייניהם האישיים.