אין כל ספק שהעם היהודי חב חוב גדול לדוד בן גוריון על הקמת הריבונות היהודית השלישית בהיסטוריה שלנו. אין ספק שהתעוזה שלו ברגע הייחודי המכריע, הקצר כהרף עין היסטורי שהוא ידע לזהות, היא אשר אפשרה לו להקים את מדינת ישראל; הוא העז לתפוס בכנף הבגד של ההיסטוריה ולהמריא אתה אל הרגע הקצר מאד שבו התאפשר לו להקים את מדינת ישראל. 

אך בצד זכויותיו העצומות מבחינה היסטורית היו לבן גוריון גם משוגות, שמהן אנחנו סובלים עד עצם היום הזה ונראה שעוד דורות רבים של ישראלים יסבלו מהן בעתיד. על שתיים מהן, שנראות לי החמורות ביותר, אני מבקש להתייחס היום.

הראשונה שבהן היא רעיון "כור ההיתוך" שעלה בדעתו של בן גוריון עם הקמת המדינה. ליבת הרעיון: ערבוב התרבויות השונות של מאות אלפי העולים החדשים שהגיעו לישראל - חלקם רדופים מאימת השואה שהתרחשה באירופה, וחלקם רדופים על ידי שנאת מדינות ערב לישראל שקמה זה עתה בארץ-ישראל, חלקת אדמה שהערבים ראו בה שייכת להם, אשר נגזלה מהם על ידי היהודים. בן גוריון טעה כי רעיון כור ההיתוך הוא רעיון מדעי לערבוב מתכות כדי לייצר מתכת חדשה, חזקה הרבה יותר מן המתכת החזקה ביותר בתערובת. ואילו ערבוב אנשים בעלי תרבויות שונות כדי לקבל "תרבות שונה וטובה יותר" הוא דבר בלתי אפשרי כי הוא מנוגד לטבע האנושי. לכל אדם שגדל בתרבות מסיימת, היא התרבות הנחשבת בעיניו לתרבות הטובה ביותר עבורו. אך בן גוריון רצה לקבל מערבוב תרבויות יהודי הגלויות השונות יהודי חדש, שייקרא ישראלי והוא יהיה שונה וטוב יותר מיהודי הגלויות עד הקמת המדינה. הטעות הטרגית הזו של בן גוריון הביאה ל"שד העדתי", דבר שאנחנו סובלים ממנו עד היום, מנסים לקבור אותו, לא מצליחים והוא צץ מחדש ללא הפסק והורס את החברה הישראלית. החברה הישראלית לא מצאה מזור מן "השד העדתי עד היום. על "השד העדתי" רוכב בנימין נתניהו זה עשור והוא יחד עם תשלומי האתנן הפוליטי למפלגות החרדיות (שבפרדוקס מקומם כל אדם הגון - הן אינן מכירות בריבונות הישראלית הנוגדת בעיניהם את הדת היהודית) מצליח להרכיב קואליציות שמאפשרות לו להיות ראש ממשלה מבלי שנבחר לכך על ידי רוב דמוקרטי, כנהוג בכל העולם הנאור. 

המשוגה השנייה של בן גוריון הייתה רצונו לשלוט בדת בישראל. "להחזיק אותה בידיו", כפי שאמר פעם לישעיהו לייבוביץ', באחת משיחותיהם. וזה כבר סיפור הדומה יותר לאחד מסיפורי "חכמי חלם". המקור לשאיפתו המשונה הזאת של בן גוריון הייתה העובדה שלא היה למפלגתו רוב ב"מועצת העם", זו שהנהיגה את היישוב היהודי בארץ-ישראל לפני קום המדינה. כדי לקבל רוב על ידי תמיכת המפלגות הדתיות, בן גוריון הבטיח להן שבנות לא תגויסנה לצבא של מדינת ישראל, אם וכאשר היא תקום. כך הוא קיבל את הרוב שאפשר לו להכריז על הקמת מדינת ישראל, במוזיאון ישראל אשר ברחוב רוטשילד בתל-אביב, ביום 15 למאי 1948. אחרי כן הסיפור הזה הפך להלצה יהודית עסיסית. בן גוריון (כבר ראש ממשלת ישראל!) מחל על כבודו וביקר אצל "החזון איש" בבני ברק - הרב החרדי שהיה מנהיג רוחני של החרדים המועטים מאד בישראל באותה תקופה. אותו "חזון איש" הצליח לבלבל את דעתו של בן גוריון כך: הדתיים, הוא אמר לו, הם בעלי עגלה עמוסת תרבות יהודית מסורתית מזה דורות רבים מאד ומולה עומדת העגלה הריקה של היהודים החילוניים במדינה הצעירה. שתי העגלות עומדות בשני צדי גשר  והעגלה הריקה חייבת לעמוד בצד ולאפשר לעגלה העמוסה לעבור את הגשר. משל ובצדו נמשל. הרב התכוון לכך שהדת חייבת לשלוט במדינה הצעירה שקמה זה עתה. ואילו בן גוריון ראה באמירתו של אותו רב את ההפך הגמור, הזדמנות שהוא  ישלוט בדת במדינת ישראל ויחזיק את הדת בידיו. את הסיפור הזה ואת המסקנות ממנו גילה בן גוריון לישעיהו לייבוביץ' באחת הפגישות שקיימו שני האינטלקטואלים ביניהם. ומהסיפור הזה התברר אחר כך, הלכה למעשה, שכך נולדה הכפייה הדתית בישראל.

ישראל תמשיך לדאוב עוד הרבה דורות משתי הטעויות הענקיות של בן גוריון - מחולל עצמאות ישראל: ענקים בהיסטוריה עושים מעשים ענקיים; אך כשהם טועים טעויותיהם הן ענקיות והופכות ברבות הימים לבכייה לדורות.

כך אנחנו עומדים היום כאשר מצדנו האחד בנימין נתניהו ומהצד השני נפתלי בנט. וכך נעמוד עד שההיסטוריה תוליד לנו מושיע משני הברנשים או שנפסיד את הריבונות היהודית השלישית שהעניק לנו בן גוריון. או שאלוהם ימצא פתרון שבן אנוש אינו מסוגל לחשוב עליו כיום.