פוסטים פופולאריים
-
על הטוב הרע ומה שבינהם....
2/4/19 | 184175 צפיות
-
חברים!?
1/1/19 | 179096 צפיות
-
החורף של הלב
8/1/19 | 112108 צפיות
-
ואולי... לא צריך ביכלל... !?!
14/10/17 | 199146 צפיות
-
בור סוד
2/10/17 | 836 צפיות
-
פעולה
16/6/18 | 1024 צפיות
פוסטים אחרונים
- דולצינאה 30/1/20
- כוחה של האחדות 23/1/20
- אמא 5/1/20
- "והדרך עודנה ניפקחת לאורך" * 25/8/19
- להבה 13/7/19
- דרך 7/7/19
שלגיה
אגדות עם, לא נולדו מתוך חלל ריק, הם מנסים להפוך פצע, לסיפור, כך שזה פחות יכאב, פחות יחשוף, יותר יגן על הקורא. לחשוף פצע פתוח? אולי יש בזה אפילו משום חוסר כבוד לקורא, סוג של פונוגרפיה ריגשית, יש כאלה שיגידו. ומכאן אולי נולדה האגדה, לכסות לעטות לבוש, להעביר בעדינות בצורה מתחשבת, לא מתלהמת, לא מתריסה.. אבל להעביר את המסר לבטא את הכאב, להוציא אותו החוצה, להפסיק לאפשר לו לחנוק, לעצור את הנשימה. לשנק. שלגיה שמתפתה מתוך טוב לב, למוכרת הזקנה שנותנת לה תפוח אדום והוא מורעל. האם זה לא סיפור בהסוואה? סיפור של אדם שמתוך מקום כנה ואמיתי, מתוך תום ששמר עליו שנים, מאמין שיש לפתוח את ליבו לאחר. ללא סייגים. מתוך אמונה מלאה שאותו אחר לעולם לא יפגע בו. למה שאותו אחר יפגע בו, עם כל מה שרצית לתת לו זה טוב לב, אהדה, הכלה, הכרה. והסיפור ניגמר בתפוח מורעל ובמוות. אגדת העם אומרת - אין גמול בהכרח על תום על טוב, על יופי פנימי. מעשים שמקורם הוא בזכות, בתום, אחווה ואהבה, יכולים להוביל למוות, מוות פיזיולוגי, מוות נפשי. סתם מתוך קינאה, צרות עין, קטנות הלב, קטנות הנשמה, סתם מתוך אובססיביות, מחמדנות. סתם. מחוסר יכולת לשלוט בעצמי, מעיוורון. ואחרי התפוח ואחרי שנת הנצחים.. איפה מניחים את הכאב, את הפציעה. ואולי לכן אני כותבת. אולי יש בכתיבה משום מרפא, אולי הכתיבה היא הנסיך על הסוס הלבן והנשיקה המעירה |
תגובות אחרונות
-
שטוטית
בתגובה על דולצינאה
-
sari10
בתגובה על כוחה של האחדות
-
sari10
בתגובה על אמא
-
רונית אברהם
בתגובה על "והדרך עודנה ניפקחת לאורך" *
-
* חיוש *
בתגובה על להבה
-
* חיוש *
בתגובה על מפה
תגובות (18)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אז בדיעבד מתברר שאותן אמיתות לא היו אמיתות, כי האמת היא יציבה ולשקר אין רגלים. אומנם זה ברגע זה עטבדה זו מאכזבת ואף כואבת, אך עדיף שהשקר צף ועולה, מאשר לחיות בכאילו אמת.
כיון שכתבת שאת אוהבת את השיר, לא נשארתי אדיש והעליתי אותו לכאן. ורוצה גם להעמיד דברים על דיוקם, לגבי מה שנכתב כאן על השיר. אז כך, השיר נכתב והולחן ע"י ארקדי דוכין, שאף מבצעו. נכון שיש ביצוע של רון שובל, אך בוודאי שזה רק ביצוע ולא שירו. ארקדי מסר את השיר לגדול מכולם "אריק", וכאן מובא הביצוע של אריק.
אין אמת אבסולוטית ... וכשאמת אחת מתנפצת לנו בפנים - תמיד נמצא דרך לאמת אחרת. ההכרה במשהו והידיעה שאנו יכולים לסמוך על מישהו מעניקים לנו ביטחון. במידה ועובדות חדשות יתגלו - אמת זו עלולה להשתנות וכמוה המקום בו אנו נמצאים. משתדלים אחרי כל משבר להתאושש ולעמוד שוב מחדש על הרגליים.
נזכרתי בשיר ישן של רון שובל:
גל רודף גל ונשבר
גם אתה לפעמים
יום רודף יום
ונגמר
גם אתה לפעמים
לפעמים הים שקט ואין גלים
גם אתה לפעמים
ומחר תזרח השמש מבעד לעננים
ותרגיש יותר טוב
תרגיש חמים ...
אנחנו חושפים רבדים מחיינו בפני אנשים ולא פעם. החשיפה אינה נובעת מתמימות אלא מתוך הנחה והבנה שניתן לסמוך על אותם אנשים - כי כך צריך להיות בין אנשים הקרובים לנו. ציפייה ענקית שהם לעולם לא יעזו לפגוע בנו.
אז נכון שלא תמיד כך מתנהלים פני הדברים... אבל גם לאבד אמון באנשים זו מחלה רעה, כי אז הכל נשאר בבטן ואין דרך להקל על מכאוב זה או אחר.
וכתיבה... דרך נוספת ואישית להקל על אותם שדים ורוחות.
כתיבה , מאז ומתמיד, הייתה מעקף שעשתה לה הנפש כדי להוציא דברים החוצה במודע או שלא במודע...כמו בציור של ילדים.