הגעתי בשעת לילה מאוחרת לבית האבות בו התגוררו הורי , אבי כבר עלה על יצועו ונרדם.
אמי קיבלה אותי בפנים מאירות וראתה על פני שאני מבקש דבר מה.
סיפרתי לה שאני מחפש אחר ספר גמרא ישן שהיה מונח בספריה של אבא, אמא בעיניה הטובות אומרת קח בני כל ספר שתמצא , ממילא אבא כבר אינו מסוגל לקרוא.
ואני הופך והופך בספריו ואיני מוצא את הספר המבוקש.
ואימא , רחמיה נכמרים עלי ומבקשת לפייסני, ואני מחזירה 40 שנה אחורה ומספר לה את סיפור המסכת שאבדה לי.
כמדי שבת, במהלך התפילה הייתי מתגנב לעזרת הנשים של בית המדרש  אל ארון הספרים העתיקים, כעש הנמשך אל האש,  ילד סקרן הייתי  ונמשכתי לספרים בכריכות העור הישנות, לדפים המצהיבים מיושן, לריח העובש העולה מן העלים המתפוררים,  מוציא בעדינות ספר כבד, גדול כמעט כמחצית גופי, פותח את כריכתו הפנימית, מביט על דף  השער, מסכת סנהדרין דפוס וילנא  שנדפסה בשנת  "כתר  מלכות לפ"ק" מחשב גימטריא ויודע שספר זה כבר בן למעלה  מ 120  שנה. תר בעיניי אחר חתימות הערות והערות בכתב יד . 
ספרי גמרא והלכה אלה, נאספו מקהילות שחרבו בשואה, ואוחסנו בארגזים במרתפי אוניברסיטת בן גוריון בנגב, לימים כאשר רב העיר הקים כולל אברכים בבית המדרש, ביקש  וקיבל  ספרים לצורך לימוד ועיון, הכול לא צלח, והספרים מונחים בארון ואין דורש, ואילולא  סקרנותי היו ממשיכים להעלות אבק.                                                                                    בהתגנבויות הקודמות סרקתי כבר את מרבית  הספרים, והנה עיני נחה על ספר לא גדול מכורך בכריכה פשוטה, לא פלא שעד כה לא התייחסתי אליו, פתחתי אותו ולדאבוני לא מצאתי כלל את דף השער, זו הייתה מסכת שבת , שניכר שהשתמשו בה תלמידים רבים בישיבה קטנה, על הכריכה הפנימית,  בכתב יד באותיות של קידוש לבנה שם משפחתי בלועזית   guttman  זעק אלי, נרעש  ונרגש  עם גילוי זה פניתי לאבא, ובדרכי  עולים בי הרהורי כפירה , הן רבים הם הנושאים את שם משפחתי , ומה בכך?  מה ההתלהבות?
 ובכל זאת מסרתי לאבא אולי יפענח לי חתימות והערות בכתב יד שהתנוססו על דפי המסכת.  אבא , עיין , דפדף , שום שריר של התרגשות לא זע בפניו: " הנה כאן  tibor guttman  זה החתימה של דוד שלך, אחי נפתלי חיים ששמו ההונגרי היה טיבור , והנה כאן כתוב הק'  מרדכי דוד גוטטמאן , בעסלאסן 12 דעברצען . שמו של  זיידי  סבא שלך , וכתובת הבית (בית לחם 12 דברצן)", וככל שאנו מעלעלים בדפי הספר מגלים חתימות בתאריכים שונים מלפני המלחמה של סבא, אחים של אבא, גיסו  עזרא ברוק  ועוד תלמידים שהשתמשו בגמרא זו.
שמו של אבא לא הופיע על הגמרא, והתאריך האחרון שנחתם בה היה 22 במאי 1944 .
ברור היה לי, שהאחרון להשתמש בה היה ככל הנראה אבא, אחיו הגדולים היו כבר בישיבות גבוהות או שגויסו לגדוד עבודה, אחיו הצעיר טרם היה בגיל בו לומדים מסכת שבת.
בתאריך המוזכר כבר גורשה משפחתם  מביתם לגטו הקטן בדברצן , ממש ימים אחדים לפני פינוי הגטו ושילוחם למחנות הריכוז.   המסכת שבת שבה ללומדה .  הייתי אז נער כבן 14  בן גילו  של אבא בתקופת השואה.  המעט שידעתי  על קורותיו בשואה לא שמעתי מעולם ממנו. שאלתי אותו אם זוכר שלמד בה , ואבא , בפנים חתומות  נטל את המסכת והניחה בארון ספריו.

  כעת אמא ירדה לסוף דעתי , איני מחפש סתם מסכת שבת , אני מחפש את מסכת  שבת של אבא.  אבא ישן עכשיו  ספק רב אם היה ער, היה לעזר במאומה.  עיניו כהו , שמיעתו כבדה , רגליו  החזיקו בקושי את גופו החסון משכבר הימים.
אמא מכוונת אותי למדף האמצעי  "שם מאחורי הגמרות החדשות, אבא הטמין כרכים ישנים".  כמעט ועניתי שכבר בדקתי שם ונמלכתי בדעתי, לא יכולתי לצערה, כל כך רצתה להפיס רוחה.
השמתי עצמי כאלו אני נובר שוב מאחורי הגמרות, אותה מסכת לא מצאתי , קלסרים עמוסים לעייפה מצאתי שם לרוב, יכולתי לרפרף ולמצוא שם קבלות על רכישת מקרר מלפני 30 שנה, לצד פניות רשמיות לעירייה ולטאבו ותכתובת איתם, מכתבי הוקרה שקיבל ברבות השנים מעבודתו, לצד העתקי ברכות לימי הולדת או נישואים שחיבר אבא לכל אירוע משפחתי.
כמה התאוויתי לעיין ולנבור במסמכיו האישיים, אך לא מצאתי העוז בנפשי לעשות כן.   
    לא בפני אבא , אף על פי שהוא ישן.                                                                              נטלתי כרך אחד מסדרת ספרי עגנון, קיבלתי רשות מאימא לשאול את הספר, נשארתי תוהה אם במעשה זה הנחתי את דעתה. היא הביטה בספר אותו נטלתי ובי וחייכה  "זוכר איך התחננת לאבא שיקנה לך את קופיקו או את חסמב"ה החדש? זוכר מה אבא ענה   לך ?" ושנינו חייכנו , נזכר איך אבא משיב , ומדקלם עם אמא "יש כאן הרבה ספרים שעדיין לא קראת , הנה עגנון, זה ספרות! לא כל השטויות האלה של חסמב"ה".  אמא מקניטה אותי ...  "נו בסוף אבא תמיד צודק ,יש כאן עוד הרבה ספרים של עגנון שטרם קראת "  חיוך מר עוטף אותי , אמא ספונה במחשבותיה . אבא זע על מיטתו ופולט אנחה. ואני כמה לעוד רגע , עוד ויכוח קטן על בחירותי הספרותיות, אולי שוב אתחצף ואטיח באבי :"אתה עם הספרים העתיקים שלך, למה איני יכול להיות כמו כולם? למה אני צריך להתחנן לחברים שיתנו לי לקרוא את חסמב"ה אחרי כולם?  
נפרדתי מאימא ועשיתי דרכי הביתה ברכבת,  פתחתי את הכרך "סמוך ונראה" והתחלתי קורא בו  את "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", כיוון שהגעתי לפסקה  "הניח אותו אדם את מיטלטליו ונטל לו גמרא וישב במקום שישב ולא הוציא ראשו מן הגמרא עד שחזרו אנשי הקלויז, באו ואמרו לו זה מקומי וזו גמרא שלי. השיב להם, התורה אינה ירושה. ראו שהוא אדם קשה והניחוהו. מכאן ואילך לא זז ממקומו עד לערב שבת עם חצות" דמעות אחזו בעיניי,  הנה אני עומד בקלוייז  החדש ומתעמת עם אותו משה פנחס . באיזו רשות  נוטל הוא הגמרא של אבא שלי? אמנם התורה אינה ירושה , אך ספר זה ירושה לי מאבי ומזקני,  ואבא עומד מהצד ונותן בי מבט מוכיח , ושפתותיו  לוחשות  "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון" , כמה פעמים הייתי שומע את הפתגם, אבא הכריח אותנו בשבתות הקיץ הארוכים ללמוד מסכת אבות, וחזר איתנו מילה אחר מילה , מידה כנגד  מידה, גולגולת שצפה על פני המים ,את טבעת בגלל שהטבעת אחרים. ובסופו של דבר, אלו שהטביעו אותך יטבעו אף הם. טוב, בארמית זה נשמע טוב יותר. ואני מנסה לרדת  לסוף דעתו של אבא , באיזו מידה מודדים לי? באיזה מידה מודדים לו?
דמעות חמות שזלגו על עיניי, התהפכו לזעם עצור, אבא ! היכן הנחת את הגמרא שלי?
הכרוז ברכבת הודיע על כניסתנו לתחנה, הפכתי את הספר להניחו בתרמילי, דף מקופל על שניים נשר מהספר, כמו הכרך הישן , גם דף זה הצהיב ושילהב את יצרי.
הכרוז חזר והודיע : התחנה הבאה – נהרייה . היציאה מהתחנה באמצעות כרטיס הנסיעה בלבד .הנכם מתבקשים לא לשכוח חפצים וציוד אישי ברכבת. למען בטיחותכם הנכם מתבקשים להיזהר בזמן העצירה ובמהלך הירידה מהרכבת"

ירדתי מהרכבת ושמתי פעמיי לביתי.