כותרות TheMarker >
    ';

    אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם

    על פרשות השבוע והקשר לימנו אנו, חסידות, סיפורי צדיקים, שמירת השבת, על דברים שבין אדם לחברו ולסביבה, על דברים שבין אדם לבוראו

    האושר אין לו סוף . לעצב יש ויש - פרשת ראה

    0 תגובות   יום שלישי, 30/8/16, 14:11

     ב"ה

      

     

    ''

     

    כמה השמחה חשובה בחיים

    העובדה הבאה היא מופלאה. כולנו יודעים כמה חשובה השמחה בחיים. הרי על המציאות שאין שמחה אומרת התורה בסוף ספר דברים [כ"ח מ"ז] "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת הַשֵם אֱלֹקֵיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" על זה באים כל התוכחות הקללות. והנה ראו איזה פלא, מספר בראשית עד כאן לא נזכרה אפילו פעם אחת - המצווה לשמוח. באיזה שהיא מציאות של חג, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, מתן תורה. אירועים גדולים מאוד היו – אבל, המצווה לשמוח לא הופיעה אפילו לא פעם אחת. והנה מגיעים לפרשת ראה, וכאן לא פחות משבעה פעמים מופיעה המצוות השמחה. על החיוב לשמוח. זה מתחיל כאשר נגיע (בספר יהושע) אל המשכן בשלה ושם אנו מחויבים לקיים [דברים י"ב י"ב] "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי הַשֵם אֱלֹקֵיכֶם גו'." כאשר אנחנו מגיעים למקום אשר יבחר השם לשכון שם. המקום, ירושלים. ושם אנחנו מחויבים פעמיים [דברים י"ב, י"א] "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי הַשֵם אֱלֹקֵיכֶם", "ב' וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי הַשֵם אֱלֹקֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם", ובהמשך "י"ח כִּי אִם לִפְנֵי הַשֵם אֱלֹקֵיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר הַשֵם אֱלֹקֵיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי הַשֵם אֱלֹקֵיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ."

    ואחר כך שאנו יוצאים עם הפירות שלנו ואוכלים אותם בתור מעשר שני בירושלים. ובאכילה זו אנחנו מחייבים בהמון דברים, אבל העיקר [שם י"ד כ"ו] "וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי הַשֵם אֱלֹקֵיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" וממשיך אחרי ארבע הפעמים האלו עוד שלוש פעמים בפרשת המועדים שמופיעה בסוף הפרשה. התורה כבר הזכירה את המועדים, כמה וכמה פעמים, אבל אף פעם אחת עוד לא דיברה על שימחה. בשבועות בסוכות, [שם ט"ז י"ד] "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ גו'." ובשיא של הכול [שם ט"ז ט"ו] "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" אם מדובר בציווי: והייתה אך שמח. זה אפשרי, הציווי הזה? אפשר להיות – אך, שמח?! מכירים אנשים שמחים? מכירים מישהו שאך, שמח?

     

    מדוע מצוות השמחה עתה?

    למה התורה לא סיפרה על מצוות השחה לפני כן? מה קרה שדווקא עכשיו אפשר לדבר על המצווה הזאת. קרה דבר פשוט מאוד. עכשיו שמסתיימים שנות המדבר ומסתיימים הרגעים הגדולים של עמודי הענן והאש. שלא עוד מעמד הר סיני, קולות ולפידים, אלא עומדים להיכנס לארץ. קורבנות הביאו גם לפניכן. קורבנות הקריבו גם במשכן במדבר. והיו שם משה רבנו ואהרון הכהן וכרובים.

     

    אבל באמת מתי אפשר לשמוח?

    כאשר אתה מפנים לתוכך ממש, ממש ש'אין עוד מלבדו'. רק כאשר אתה ממש מפנים בתוכך 'שאתה הוראתה לדעת'. לא אתה, ריבונו של עולם – אתה. דני, חיים, שגיא, אני ואת. אתה הוראת לדעת. לא רק ראית אלא הראיה הזאת נחקקה בתוכך, בפנים בפנים. ואתה יכול להביט בעולם. ורק אז אתה יכול להיכנס לארץ ישראל לתוך בתים טובים אשר לא אתה בנית ולבורות חצובים אשר לא אתה חצבת, ולאויבים ולעממים שרוצים להרוג אותך. ולהתבונן בכל הטבע, הטוב והלא טוב. הברכה והיפך הברכה (כותרת הפרשה), ולהצטייד בכוח הראיה הזה - ראה אנכי נותן לפניכם (לפנימיות שלכם) היום (תמיד) ברכה וקללה. והעומק הוא שזה הכוח לראות, להתבונן מבעד למעטה החיצוני גם של הקללה, של הטבע המבורך של העושר והשְביעה. מבעד לכל אלה ולראות, איך הכול איננו אלא כלי לגלות את אחדות הבורא. אין עוד מלבדו.

     

    למה לא להיות שמח בעצם?

    אז מאיזה סיבה יש להיות עצוב? לדאוג? מה בכלל יש עוד בעולם אם אין עוד מלבדו. את כל התורה מלמד אותנו משה רבנו, כדי שנוכל להגיע למבחן האמיתי: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי הַשֵם אֱלֹקֵיכֶם" מי שחי לפני השם אלוקיו - הוא שמח. מי שלא שמח עוד לא חי לפני השם אלקיו. ומה שאנו אומרים בשחרית של שבת [דברי הימים א' ט"ז כ"ז] "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" אם במקום שאני נמצא אין עז וחדווה – אז המקום הזה הוא לא מקומו שלו יתברך. כי האגו שלי עוד תופס שם מקום.

    הנקודה שההיפך משמחה זו לא עצבות כי אם גאווה. לכן בעולם שלנו כל כך קשה לשמוח. כי כשיש גאווה. אז לבעל הגאווה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים להיות במקום אחד. הגאווה היא החובה להבין למה? לתת משמעות לדבר כזה או אחר. כשמשהו רע ח"ו מתרחש להתייחס אליו כמשהו ממשי משהו עצמאי. אבל הקב"ה את כל מה שהוא עושה הוא עושה כדי שנחדיר לתוכנו יום יום מחדש – [דברים ד' ל"ט] "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" לא מעניין שאתה יודע את זה אקדמאית כבר אתמול, היום יש עוד מבחן והשאלה אם השם הוא האלוקים או הדמיונות שלך. יש איזה משהו מפחיד גדול בעל משמעות ח"ו עצמית בעולם. [שם ח' ט"ו] "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ" עומק הפסוק הוא, הטרגדיה מתחילה כאשר נדמה לך שמסביבך יש מדבר. הוא גדול ממך. ודאי שיהודי שמתפלל לקב"ה הכול יכול להיות, אבל מה אפשר לעשות? המדבר הוא כל כך גדול. וכשאתה מדמיין את המדבר הזה. המציאות כל כך גדולה. והוא גם הופך להיות גם נורא. ואחר כך יש בו נחשים ושרפים. לעומת זאת מי שבאמת חי את 'אין עוד מלבדו'. באמת מבין שזה הכול דמיונות, אז רק יכול להיות 'ושמחת בחגך'. אז הוא יכול להגיע בציווי 'והיית אך שמח'.

    ומוסיף רש"י שזה לא רק ציווי זה גם ברכה של הקב"ה. זה לא סותר אחד את השני. איך אפשר להגיע לציווי כזה? אדם בשר ודם, שחי כאן בעולם הזה. איך אפשר להגיע לזה? 'והייתה אך שמח'. והנה הקב"ה מבטיח שנוא יברך שהוא ייתן לי את הכוח, שאני אוכל לעמוד בציווי – שאני מחויב בו. שאולי היום כבר אזכה להגיע – ל'ושמחת והייתה אך שמח'.

     

    ובא לציון גו­­­­­­­­­­­­­­­­אל

    דברים בשם אומרם:

    הרב מרדכי איילון שליט"א  
    מקור הציטוטים:  ויקיטקסט

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אריהאלוני1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין