אם להאמין לתחושת הבטן אז נראה שיצאתי מהדיכאון שהייתי שרוי בו בשבועות האחרונים, תסמיני ההקלה מעידים על כמה דברים, כגון - חזר לי התיאבון, והיום טרפתי שניצלים בקפיטריה של העבודה כאילו לא אכלתי שבועיים. כמו כן, חזר לי יצר המין, ועכשיו בנות נראות לי שוב כדבר מושך כמו בימים כתיקונם. וגם הפסקתי לבלוש אחר האקסית בפייסבוק ולמעט לייק תועה מדי פעם אני שומר מפניה על דיסטנס עיקש, נראה לי שהיא מסתדרת היטב בכוחות עצמה אי-שם במסגרת מסעותיה המסתוריים ברחבי הארץ. זנזונת קטנטנה זאתי, אוהבת להסתובב בין דירות של שרמנטים או יורדי ים לשעבר. לפעמים עוד עולה לי מחשבה מכאיבה לגביה שהיא שוכבת איתו תחת הסיפון או על רקע השקיעה והשחפים והלב חושב להתכווץ. אבל אני מתגבר על עצמי ומתמקד בפורנו מזעזע תוצרת בית שמשמש לי בינתיים כמשכך כאבים זול.

בינתיים גם הספקתי לשבור את הצלע באיזו תגרת ברים מיותרת למדי, ההוא נתן לי כמה אגרופים ואני פתחתי לו את השפה התחתונה. איכשהו נפרדנו בחיבוק כי אחרי הכל הוא אח של ידידה טובה שלי ועלינו לשוב ולהיפגש באירועים אלה או אחרים, אבל היינו כל כך שיכורים שהמהלך העלילתי של אותו לילה מעורפל אצלנו בזיכרון ולא הצלחנו לשחזר לאחר מעשה מה בדיוק הלך שם, והעדים היו מועטים ואלמונים והתפזרו מיד עם תום הקטטה. ורק בלילה, כעבור כמה שעות, כשהתעוררתי אצל אחי האמצעי על המזרן אחוז האנג-אובר הרגשתי בדקירות יוקדות בצד השמאלי שלי עד שלא יכולתי יותר לשכב. למחרת אצל הרופא נודע לי שמשהו שם נסדק ושרק הזמן ירפא את העצמות ואת המצפון. וכבר כמה שבועות שאני לא ישן טוב בלילות בגלל זה. עד הבוקר האחרון, כשחזרתי ממסעותיי המופרכים בירושלים וישנתי כמו תינוק מ-9:00 בבוקר עד 13:30 בצהריים, שאז קמתי אחוז בהלה שאני מאחר לעבודה.

בכלל אין חיבוקים לאחרונה. פאק.  

נראה לי שאיזו נשואה מהעבודה מתחילה איתי, ואני לא מדמיין את זה כי אני לא אחד שמסובב מבטים של בחורות ברחוב, או משהו בסגנון. בדרך כלל בחורות מפרשות אותי כאיזה תימהוני או יצור אופל, למרות שאני יודע לדבר לא רע בכלל ובמיוחד עם בחורות – בתנאי שאלה נותנות לי צ'אנס להוציא מילה. אבל זאתי הנשואה מאמינה בי, אם נשפוט על פי המבט החודר, וגם לפעמים היא מקטרת על בעלה לידי – כאילו בכוונה שאשמע – על זוטות כגון שהוא אינו מוציא את הכלב, או לא מחכה לה ער כשהיא חוזרת מאוחר מהעבודה. היא גם התחילה לדבר איתי בצרפתית, ועניתי לה בשפת האם שלי, ושאלתי אותה מנין הצרפתית המצוינת שבפיה, (היא לא מצויינת, אבל הייתי חייב לומר זאת) היא אמרה שהיא למדה פעם בבית-הספר, ועוד שאלה האם אני יכול ללמד אותה שש-בש במהלך משמרת הסופ"ש המשמימה שצפויה לנו, אמרתי לה – בטח, רק תביאי לוח. היא אמרה שיש לה בבית גם שחמט וגם שש-בש בלוח אחד, ואמרתי שתביא את שניהם ליתר בטחון, ועל הדרך אלמד אותה גם שחמט. שחמט אני יודעת, היא אמרה.  אוווו... אז יש לנו עסק עם אינטלקטואלית, מזמן לא הייתה לי כזאת חתיכת אישה שגם יודעת צרפתית וגם שחמט וגם העיניים שלה הכהות האלה נוטפות עבורי איזה רמז. פאק.

גם לפני כמה ימים היא שאלה היכן אני נוהג לשתות בלילות, ואמרתי לה שניים או שלושה מקומות. והיא אמרה – היי, אז אולי ניפגש באחד מהם, כי מסתבר שגם היא אוהבת לשבת ולשתות באחד מהמקומות האלה. וגם שלשום היא שאלה אותי אם אני יוצא אחרי העבודה. אמרתי שלא, היא הדגישה בפניי שהיא כן יוצאת לאותו מקום שפעם הוזמנתי אליו על ידה. אבל לא הלכתי בסוף בגלל שהייתי שקוע באיזה דכדוך פנימי והעדפתי להשתכר בבית ולשפוך את הנשמה על הטוויטר. תמיד הקטנטנות היו נמשכות אלי. והיא בעלת מראה אריסטוקרטי מרשים, כאילו שהגינונים שלה כולם עבורך. אחחח... נו טוב. לא עשיתי סקס כבר כמעט שבועיים וכל אינטראקציה פלירטוטית עם אישה מדליקה אצלי את כל הנורות.   

עוד שבועיים וחצי אני עוזב את תל אביב.

בינתיים הקפאתי את כל ההליכים המיניים שהיו עלולים להיווצר לי עם נשים כתוצאה מהשבר העגום בצלעות. אבל רק פעם אחת לפני שבועיים לא התאפקתי ונסעתי לגרושה אחת למושב. הילד שלה היה אצל אבא שלו והיא הכניסה אותי לתוך המרחב האישי שלה בכזו טבעיות שנשארתי שם עד יום למחרת, אבל לאורך כל הסקס הבינוני הצלעות שלי נאנקו תחת העומס והרגשתי משום מה מלוכלך, כי לא באמת אהבתי אותה או משהו בה, וכל האיברים שלה היו בעיניי רק חצי מושכים. ולא ירדתי לה. מזל שדאגתי מבעוד מועד לעראק וג'וינטים שטשטשו את ההכרה. בבוקר למחרת הייתי כל כך רצוץ כתוצאה מהשבר בצלעות שאפילו לא היה לי כוח לזיין, רק התחככתי עם הזין המפואר שלי על התחת שלה עד שגמרתי ולא נגעתי בה עד הצהריים שאז נסעתי חזרה.

הזמן מרפא עצמות ומצפון.

בינתיים בגלל שעבר לי הדיכאון אני מרגיש חי וחד פי מאה מהרגיל. ותיכף אני קונה מכונית והולך לגור כמה חודשים בבית הענק של ההורים שלי באחת מההתנחלויות שממוקמות מזרחית למודיעין עמוק בתוך הקו הירוק. בא לי קצת להזדקן יחד עם ההורים שלי. אבא שלי מסתגר בחדר ועובד על הכתבים הפיזיקליים שלו כבר שנים ומקבל פרסים בינלאומיים, והוא בנזונה קשוח כבן 69, אבל אני חושד שמצב בריאותו כבר אינו תקין, אם כי הוא מסתיר מכולם את האמת. ואמא שלי היא אישה נהדרת ומלאת אהבה וכריזמה, ואני הולך לגור שם כמה חודשים ולשכוח קצת מהשקרים של תל אביב. וגם להסתגף קצת מינית, אם אצליח, עד שאמצא את האחת היחידה שתעיף לי את כל הפנטזיות מהראש ואתחתן איתה. וגם חלק מהאחים הסטלנים שלי והאחיות הפטפטניות שלי עוד מסתובבים שם ותמיד יש שם עניין או מישהו לשוחח איתו.

כל זאת למרות שאמש בירושלים פגשתי איזו מלוכלכת אחת שמגיעה לי בערך עד הפופיק, ודיברנו כזה עם שפת-הגוף יותר מאשר בעזרת המילים, והיא הזמינה את כל החברים שלה לעשות איתה אסיד באיזו דירה בנחלאות. אבל אני רק ישבתי שם ודיברתי פילוסופיה והגות עם אחד הסטלנים, בעוד אני הייתי סחי לחלוטין, וכל זה אינו אופייני לי, כי ברגע שיש סמים אני הראשון לאכול אותם ולהסניף ולעשן ולשתות ולהזריק, אבל היה לילה ולא התחשק לי הרפתקאות מיותרות ועבדתי ביום למחרת. אבל זאתי הפיצית הסתכלה עלי במבט מסקרן מאוד. הילד שלה ישן בחדר השני והיא רצתה רק אמ. די. - כנראה כדי לבצע את זממה בגברברי החדר – אבל אמ. די. לא הצלחנו להשיג והחבר'ה עשו אסיד במקום.

היה שם אחד עורך-דין כבן 29, בגובה עצום של כמעט 2 מטר, שהתברר אחרי כמה משפטים כאינטלקט יודע ספר ושקענו בשיחה אודות סממנים פגאניים ממנהגי כנען שהשתמרו עד ימינו ביהדות המודרנית, בסופו של דבר הסכמנו שאם המיתוס קיים אז אסור להיצמד לעובדות ההיסטוריות ולהסיק מהן היקשים לגבי אמת ושקר. והיה שם אחד סטלן מת כבן 33 בעל עיניים כחולות זוהרות ושיער בלונדיני שופע, והוא היה מאושר מאוד לאורך כל המפגש, יכולת לראות עליו שהאסיד תוסס אצלו היטב בתוך הנשמה ומעניק לו אופטימיות וחיות. והיה שם אחד כמעט בן 40 שעיסוקו לא ברור כלל, אבל הוא אישיות מיוחדת, והוא אמר לי שיש לו חברה, אבל אחרי זה הסתבר לי ממישהו אחר שהוא ובעלת הבית הקטנטנה למדי מיוזזים או משהו בסגנון זה.

כאמור, בבוקר נסעתי עם האוטובוס הראשון חזרה לתל-אביב והלכתי לישון רק ב-9:00. וכשהתעוררתי, נוכחתי לדעת שהדיכאון חלף כלא היה.

אמשיך לדווח על עצמי באפיק זה ובאפיקים אחרים.

היו שלום.