פתיחת דלת. פעמיים. שלוש

knock on wood. שלא ייגמר לי המזל.

עדיף לא לסגור את הדלת בשירותים אלא להישאר עמה חצי פתוחה, כדי שלא יקרה שום דבר רע, וכך אפשר לשלוט על שאר הבית.

פתיחת דלת. פעמיים. שלוש. לנעול, שלא ייכנסו זרים.

ללכת רק על הקווים.

'אבל קופיפה מחכים לך במסעדה, את חייבת לצאת.'

'אבל אז אוכל במסעדה ואצטרך לשירותים,

אני לא מסוגלת ללכת לשירותים ציבוריים - איך אשאיר את הדלת חצי פתוחה?'

'אז תסגרי'

'לא, לא, ישמעו רעשים.'

'אז תפליצי.' 'קחי טישו או נייר טואלט וטוסי לשם, מחכים לך.'

טוב, טסתי, עד הישבן ובחזרה. כי הוא למטה.

קיצרתי דרך, במקום לרדת במדרגות, מדרגות יורדות ונעות, 'לא לגעת בידית, לא לגעת.'

היה טעים במסעדה, 

והגעתי לתובנה -  זה הכל בגלל אותו עכביש ענקי, הוא התלבש לי על הפרנויה וגרם לפוביה. פוביית שירותים ציבוריים.

עכביש! זה היה טרמיט! knock on wood

הוא אוכל עץ.

'את חושבת שיש לך טרמיטים? אז תזמיני ריסוס לכל הבית',

'אבל אז זה יהרוג מקקים, ואני לא רוצה.

'אין להם מוח קופיפה, זה לא נורא.'

הם במילא יישארו אחרי סוף העולם.

אז עדיף להזמין ריסוס.

נו, טוב.

החלטתי לעזוב את הכל , ובינתיים לא לרסס, ולשבת בשירותים עם עיתון, שלפחות יהיה משהו מעניין בין פצפוץ לפיצוץ.

פיצצתי את השירותים. במקום פצצה באוטובוס. תחשבו מה עדיף.

הקלה, הייתי זקוקה לזה.

עכשיו נותר לנקות את השירותים אחרי השואה הגרעינית, וגם את שאר הבית, - והסופשבוע מוכן לקבל אתי בזרועות כמעט פתוחות. חבק אותי חזק.

מה עוד נשאר? לכבס את התחתונים. יש מרכך, יש אבקה, הכל מוכן, רק צריך גיגית.

'קופיפה, אנחנו בשנות ה-2000, את יכולה לכבס במכונה.'

'נכון'. תודה על התזכורת.

אני אוסיף את שאר התחתונים שלי, אעשה גבינה וכביסה לבנה וארתיח מגבות, בחום גבוה. שלא יישאר הכתם החום.

אמחוק הכל לנצח.

זה היה כתוב - nothing will happen - על התחתון. אז הוא כנראה צדק, כי לא קרה כלום, סה"כ עוד המלטה של קוביות. לא קרה כלום, הלכתי על הקווים, הפלצתי בשירותים,

טפו טפו טפו knock on wood

קופיפה גם בפייסבוק:

https://www.facebook.com/kofifa.lost.2/