חיפשתי דירה. עליתי במעלית לקומה 8. כל האווירה השתנתה, הרגשתי כמו בעולם אחר. לפתע הגיעו עוד אנשים שמעוניינים לראות את הדירה, שיערתי לפחות שלשם כך הם באו, כי אף אחד לא לחץ על מספר אחר בלחצן הקומות. 

'זכרתי ללחוץ על 8,' הזכרתי לעצמי בתושה שאני מוגבלת.

'קופיפה, איך לא שכחת ללחוץ?'

'כי היו לידי עוד אנשים, אז זה העיר את הזכרון הרדום. '

כמובן שהסתכלנו רבות במראה, בתורות, כי לא יכולנו כולנו באותו הזמן.

אחת היתה צריכה למרוח אודם או ליפסטיק על השפתיים, מישהו אחר לבדוק את כתם הזיעה מתחת לבית השחי בחולצה ארוכה ומכופתרת, ואני שהאיפור שלי לא נמרח והשהחיוך נשאר על כנו.

הסתובבנו במעגלים, בתזמון של דקה וחצי לכל אחד.

המעלית כרזה שהגענו לקומה המבוקשת, '8'.

יצאנו גם כן בתורות, כי לא יכולנו לצאת ביחד - לא היה די מקום לכך, ואני אישית פחדתי שהמעלית תרצה להיסגר ואפול פיר המעלית, אזי השתדלתי לצאת ראשונה או שניה ולא שלישית.

הדלת נסגרה מאחורינו, אני נשמתי נשמת הקלה שהספקתי לצאת בזמן מהמעלית,

ואז נעמדנו בטור לפי סדר היציאה מהמעלית.

לרגע הרגשתי גרמניה.

מברכים לשלום את סוכן הנדל"ן,

שחייך חיוך מאולץ ומזויף - רק כדי להצליח למכור עמלת תיווך.

אז נכנסו, כלומר, הראשון נכנס.

ראינו את הצל שלו עובר מהחדר הראשי -- ה'הול', אל הסלון, למטבח, לחדר השינה. ואז יצא

אני נכנסתי שנייה. עברתי בהול, בסלון, בחדר השינה. מרוצה ממה שראיתי, ומחייכת חיוך אמיתי לסוכן הנדל"ן המזויף.

'אני יכולה לעמוד בשכר הדירה ועמלת התיווך' חשבתי לעצמי, 'אך עלי לעשות זאת בהקדם האפשרי, כך שאף אחד אחר לא ישתלט על הדירה וייבחר כמועמד הפוטנציאלי, ולא אני.' 

הצעתי לו שוחד, מוסרי. בתנאי שזה ינוכה משכר הדירה. הצעתי כ-350 ש"ח מראש, כלומר - כעת.

הוא הסכים, וחתמנו על חוזה בעל-פה.

לאחר מכן קבענו מועד לחתימה מסודרת על חוזה מסודר, לשנה הקרובה, כ-12 חודשים.

הוא הודיע לאיש השלישי בסבב התורות לראיhת הדירה - שאין טעם שיישר לראות כי הוא מצא דייר, או דיירת לשם העניין. וחייכנו אחד לשני - אני והסוכן, אני והאיש השלישי, וסוכן הנדל"ן והאיש השלישי - בתורות.

חזרתי למעלית עם האיש השלישי. לחצנו ידיים באיחולי הצלחה,

והפעם לחצתי על לחצן קומה 'ק' - קרקע, כאשר אני יודעת שיהיו עוד פעמים שאלחץ על הלחצן הנ"ל, ועל קומה '8',

וחייכתי לעצמי. שמחה ומאושרת שיש לי את המקום משלי לשנה הקרובה.

טהטה!