Can't seem to let you go

אחר הצהריים. 18:30 ליתר דיוק.

אני יושבת מול אמי, בחדר חנוק מסיגריות. מסניפה את הריח כמה שאני יכולה. 

בדיעבד אתמול

עישנתי הרבה. הלוואי ויכולתי להחזיר את הגלגל לאחור ולחזור לעשן, אך אני לא יכולה.

דמעות נקוו על לחיי. הבכי המר של פרידה.

הרגשתי בודדה, אפילו בעצם הישיבה מול אמי, למרות שעובדה זו עזרה לתחושה מעט להתפוגג.

חשבתי שנתחתן, שיש לזה עתיד. האמנתי באמונה גדולה. הוא ביקש שאפסיק לעשן, כך שיהיה בסדר להיכנס להריון בריא.

'כבר הריון? קופיפה, יצאתם סך הכל חודש וחצי!'

'צודקת, אך הוא חשב קצת קדימה, וזה היה בסדר בשבילי.'

'אל תצדיקי אותו. בחור שמסיים איתך קשר בגלל שאת מעשנת - לא שווה אותך!'

אז הדלקתי סיגריה וניסיתי לשאוף אותה כמה שאני יכולה, ביודעין שהיום ניפרד. אני והוא, אני והסיגריה,

ביצעתי טקס פרידה מקטיה, השכנה שמעשנת, כי בד"כ עישנו ביחד,

והלכתי לתלות כביסה חשה כאילו אני בימי הביניים,

כמו גברים שמעשנים סיגר, לבושים בחצאית וגלימה סקוטית, ומוציאים את העשן או הקיטור על הגברת לידם - במסיבת תה אנגלית, באמצע ריקודים סוערים על רחבת הריקודים.

באותה שעה ידעתי, פשוט הרגשתי שהוא הולך להיפרד ממני.

והכנתי את עצמי כמה שאני יכולה לתסריט הנורא מכל - כאשר ראיתי שהוא לא יוצר קשר כהרגלו, עד שעה מסוימת.

הלטתי ליצור קשר בעצמי, וראיתי את הטלפון מחייג מול עיניי.

9 לחצנים, סולמית וכוכבם, ואפס אחד גדול.

התקשרתי, לקח לו זמו לענות, אך לבסוף הוא הרים את השפופרת הווירטואלית. צדקתי, הוא הולך להיפרד ממני, והכל בגלל שעישנתי. אז באותו יום ידעתי שאני מחזירה אותו אליי, בכל דרך שהיא.

החלטתי להפיג את ההתניה של שמי וסיגריה, שהייתה כה חזקה,

היינו קשורות בחבל הדוק ולכן,

החלטתי באותו יום גם לשחרר את אמי מיחסי התלות עמה. וידעתי

שבקרוב אעבור לגור לבד (או עם שותפים לצורך העניין*.

התכנית יצאה אל הפועל: הפסקתי לעשן ועזבתי את הבית של אמי. אך הוא לא חזר, אליי לפחות. לא מהמלחמה או משהו כזה. והוא גם לא עישן סיגר כמו בימים של שנות ה-20.

הרגשתי כמו ליידי של שנות ה-20 - מחזיקה סיגריה עם פילטר, שואפת - אך לא יכולתי כבר לבצע את הפעולה הזו - אזי שיחררתי.

חותכת את חבל הטבור, ואת הטקס האוראלי של העישון.

נשבעת שמחר אתחיל דיאטה, כלומר - לנטרל טקס אוראלי אחר.

ומה נשאר? לי נשארו געגועים לבן אדם, ובעצם להתחיל חיים חדשים טפו טפו טפו. ידעתי שאצליח בלעדיו, בלעדי הבחור, ולשבור את ההתניה של דבר טוב ודבר רע.

נשאר רק ללחוץ על מקש ה-0 בטלפון ולסיים את השיחה.