בשנים האחרונות על כורחי, התחלתי יותר ויותר להתחבר לתחום שלא בהכרח נמצא תדיר במוחו של בן אדם. מדובר על כל נושא שירותי סיעוד למיניהם. הסיפור האישי שלי מתחיל אי שם בשנת 2014 לפני כמעט שנתיים וחצי. אי אז הייתי בדיוק על סף סיום התואר השני (שנדחה בכמעט שנתיים), אבא שלי, שהיה בריא כל חייו, נמנע מעישון, ביצע ספורט ואכל נכון, עבר שבץ מוחי. באותו יום השתנו החיים של כל המשפחה ללא היכר. כמשפחה אשכנזית טיפוסית, היינו תמיד אבא, אמא שני ילדים וכלב. אמנם אני נושאה ולי כבר שני בנים, אך עדיין ההתעקשות שלי הייתה לגור יחסית קרוב להוריי. בעיקר כאשר אחי הגדול ממני בשנתיים, מתגורר בברלין בשש השנים האחרונות (נושא לפוסט אחר לגמרי). בכל מקרה, אבא קיבל שבץ. אומרים שדי בנס הוא עדיין איתנו. זה קרה בשבת בבוקר כשיצא לטייל, המזל הוא שהוא התמוטט באזור הפארק, מי שראה אותו היה פרמדיק שביצע ריצת בוקר. אלת המזל הייתה איתנו.

אבא היה בבית חולים ואף עבר ניתוח בעקבות מפרצת נוספת שהתגלתה בשיקוף המוח. לאחר תקופת האשפוז והתאוששות במצבו, הגענו לשיקום ארוך בבית החולים לווינשטיין. כבר באותו הזמן, הפסימיות התחלפה מעט באופטימיות, אבל עדיין ידעתי שהמצב לא יהיה זהה כמו שהיה. גם בשיקום עצמו אמרו לנו אי אפשר ללמד כלב זקן תרגילים חדשים. באנגלית זה נשמע טוב יותר You canwt teach old dog new tricks. המשמעות הייתה ברורה - אבא שהתקשה מאוד בדיבור שלא לדבר על לצעוד, נאלץ ללמוד הכל מחדש. לאחר תקופת השיקום, שוחררנו לביתנו, לא לפני שהובהר לנו שעלינו לפנות כעת לקבלת מטפלת סיעודית. 

אבא כל כך שמח כשהגענו בחזרה הביתה. תתארו לכם מצב בו אתם כבולים למקום מסויים בעל כורככם ורוצים וכמהים לחזור לביתכם. ככה חש אבי. בהתחלה הוא התעקש מאוד שהטיפול יהיה בין בני המשפחה בלבד. הוא לא עשה זאת מתוך חוסר חשיבה עלינו כפרט ועל חיינו הפרטיים, אלא יותר מתוך תחושת המבוכה והכבוד שלו, שלא ייתן לכל מטפלת זרה באשר היא לטפל בו. אז התחלנו. אמא שלי ואני לטפל באבא. הבעיה היא שכאמור לי יש את משפחתי שלי, אימי כבר אינה אישה צעירה, כך למעשה נוצר מצב בו איננו יכולים להעניק לאבי את הטיפול הראוי לו. בסופו של יום, אימי ואנוכי החלטנו לומר לאבי כי אנו עומדים לפנות לסוג חברת סיעוד. אמרנו אפילו לאבא שהוא יהיה חלק עיקרי בבחירה ואף תהיה לו זכות הטלת וטו. החלטנו לצאת עם ההחלטה קדימה ולנסות להתאים לאבי את המטפלת שאכן תעזור לו בחיי היום יום. 

עשינו סבב בין מספר חברות סיעוד באזור. כל חברה מאוד נחמדה, ניסו להתאים כל מיני מטפלות שחלקן לא היו ניראות לאבי, חלקן לא היו ניראות לנו. חלק מהחברות לא עבדו ישירות עם המוסד לביטוח לאומי אשר נתן את הגמלה וכל אחת עם הסיפור שלו. עד שמצאנו חברה שבה מצאנו את כל מה שחיפשנו. חייבת לציין כי מאותו היום חיינו וכמובן חייו של אבי השתנו ללא היכר. ברגע שמשולב טיפול מקצועי נטו שאינו נובע מרגש (כזה הקיים בין אב לילדיו) הטיפול הופך להיות הרבה יותר טוב. תוך שלושה חודשים חל שיפור משמעותי ותהליך השיקום צבר תאוצה. חייבת לציין כי אנשים רבים נוטים לטפל ביקיריהם בעצם וזאת בעצם הטעות.

בכדי להגיע לטיפול ראוי, יש לנתק בין הרגש למקצעונות. חשוב להביא מטפלת מסורה ומקצועית, בנוסף, התסכול הקיים גם מצד המטופל וגם מצד בן המשפחה, לעתים עשוי להעיב לגמרי על היחסים הטובים. 

שתדעו רק בריאות ושמחה!