כשאני נולדתי, וזה היה די מזמן, והתחלתי להבין מה קורה בעולם שלתוכו נולדתי מבלי לשאול אותי אם אני מעוניין, וזה היה כבר די מאוחר אחרי הלידה, אנשים תקשרו ביניהם בעזרת הפה בעיקר אבל גם בכתיבה-קריאה: עיתונים, ספרים, תאטרון, קולנוע, נסיעות למרחקים ברכבות, שבהן הפגנו את השעמום בשיחות עם אנשים שזה עתה הכרנו ברכבת, מכתבים ( מישהו זוכר היום מה החיה המוזרה הזו שהייתה אי-פעם ואיננה היום? כן, אנשים כתבו פעם זה לזה מכתבים, אפילו מכתבי אהבה שהיום לדור הצעיר ייראו מוזרים מאד ) ואולי עוד דברים שמפאת המרחק הרב ביותר ממועד לידתי הספקתי לכוח.

החיים הדי ארוכים שלי, שאני לא אחראי על התופעה אבל זה קרה גם בלי עזרת אהבל שכמותי, הביאו אותי ואת זוגתי הנצחית - תופעה נפלאה שהדורות האחרונים מתקוממים נגדה ומחליפים בני/ות זוג כמו גרביים ביום חמסין - אל מציאות די לא מובנת לנו, מציאות שגוזלת מחיינו מאמצים אדירים כדי להבין ולו משהו ממנה. מחשבים, טלפונים סלולריים, ועוד לפני שהספקנו להבין אותם ולהתרגל אליהם, הגיעו הסמרטפונים עם האותיות הזעירות בגודל כינים, שאנחנו לא מצליחים לקרוא וכדי להשתמש בהם צריכים להחליק על המסכים שלהם באצבעות - וקשה לנו כי האצבעות שלנו מחליקות ומשבשות את תפקוד הסמרטפון. להזכיר לדורות החדשים: אנחנו התרגלנו להשתמש באצבעות שלנו כדי להפוך דפים בספרים או כדי לחטט באף כשאימא לא רואה וגם כדי ליהנות מגירוד בריא באוזן. והמציאות הזו הוסיפה גם להקות מוזיקה מחרישות אוזניים שמביאות לנו געגוע למוצרט שלנו הישן שריגש אותנו.

כיום הדור של הילדים והנכדים שלנו מתקשר עם סביבתו רק בעזרת שתי אצבעות הבוהן שלו. גם כשכל אחד מהם יושב רחוק בביתו וגם כאשר הם יושבי זה לצד זה באותו החדר. במקום לדבר האחד עם השני הם מעדיפים לשלוח מסרונים האחד לשני. מה שהייתה פעם שיחה ערה בסלון, כאשר אנשים דברו כולם יחד כך שקשה היה להבין את הנאמר, הפכה היום לישיבה בסלון של הרבה אנשים, דממה שוררת, אצבעות הבוהן של כל אחד רצות  על המסכים של הסמרטפונים ומדי פעם נשמעים ציוצים מוזרים הבוקעים מהסמרטפונים.

ואנחנו, זוגתי ואני, שבורכנו בצאצאים - ילדים, נכדים וגם נין אחד (בינתיים צריך להדגיש) - מוצאים את עצמנו בביקורי צאצאינו בביתנו ישובים בכורסאות שלנו, שותקים ומביטים על הצאצאים כיצד הם מפליאים בזריזות אצבעות הבוהן שלהם.

יום אחד כשחזרתי הביתה מצאתי מול דלת הכניסה שלט ענק ומתחתיו תלויה סלסלת פלסטיק מבריקה. בשלט היה רשום באותיות גדולות כך:

צאצאינו היקרים לנו מכל,

מי מכם שרוצה לשוחח אתנו ולשתף אותנו בחייו, שאיפותיו, הדברים שקורים לו - גם הטובים וגם הפחות טובים - ולמצוא אוזניים קשובות ב א מ ת, מצרך שהעולם המודרני לדאבון ליבנו לא מכיר, יניח בסלסלה את הנייד שלו סגור. מי שרוצה שנראה רק את אצבעות הבוהן הזריזות להפליא שלו, יכנס כפי שהיה רגיל עד היום. אנחנו אוהבים את שני סוגי הביקורים שלכם ומטעמיה של סבתא מצפים לכם באהבה כמו תמיד.

                                                     אוהבים כתמיד, סבא וסבתא.

מיד הלכתי למטבח - המקום האהוב על אהובתי היחידה בחיי ואמרתי לה: איך אני לא חשבתי על זה קודם. נפלא! הנין לא יודע לקרוא עדיין אבל גם אין לו עדיין נייד. אז תיקו!