כותרות TheMarker >
    ';

    קול ואור

    קול - לשמיעה, אור - לראיה. זו ההתמודדות שלי בחיים.

    כוחה של הסליחה

    6 תגובות   יום שבת, 10/9/16, 00:26

    השבוע השתתפתי לראשונה בפגישה של חוג יוצרים כפר סבא והשרון, כאשר הנושא היה "אלול - חודש הסתיו והסליחות", בשירים, סיפורים, ציורים ותמונות. 
    ואז נזכרתי בפוסט הזה, שכתבתי בקפה דה-מרקר בתאריך 27.11.2012 ..................................................................................................
    "אני הולכת לבקר את ח. בבית החולים, סיפרה לי אמי ביום עדיין-קיצי של אוקטובר.
    אבוא אתך, הצעתי לה.
    היא הופתעה אך לא סירבה, אפילו שמחה.
    נכנסנו בפתחו של בניין אשפוז בן מספר קומות שלאחרונה קם בו מרכז קניות קטן.
    ח. לא הייתה במיטתה, לא בחדרה ולא במחלקה.
    בירור קצר לנייד, "אני יושבת למטה, שותה קפה עם ג. " סחה לנו.
    היא ישבה ליד שולחן קטן, כוס הקפה הלבנה הקטנה שהתרוקנה עמדה על הצלוחית.
    פניה ופני חברתה מולה הוארו בשמחה כשראו את אמי.
    כשראתה ח. אותי מאחורי אמי, זהרו פניה עוד יותר.
    "אני כל כך שמחה, אין לך מושג, אין לך", מלמלה.
    את ח. הכרתי שנים רבות כחברתה של אמי.
    לא ראיתי אותה זמן רב מאוד, רק שמעתי על קורותיה.
    היא הייתה הפעם אישה שונה.
    המחלה הממארת וההזדקנות ריככו את תוויה, האפירו אותם.
    אחזתי בידה שהשחירה מדקירות וממחטים, חיבקתי ונישקתי אותה.
    שעה ארוכה עמד בה כוחה על אף ההתדרדרות במחלתה שבעטיה אושפזה.
    היא שאלה רבות על קורותיי ועל תכניותיי לעתיד, התרגשה מכל מילה.
    אחרי כן צעדה אט אט אל המעלית, "תודה, אני מסתדרת".
    לפני מספר ימים שמעתי כי נפטרה.
    מחלתה הממארת בה נאבקה בגבורה יוצאת דופן במשך שנים, הכריעה אותה לבסוף.
    היא ידעה, היא אמרה: "המחלה הזו כעת חזקה ממני".
    על אף סיכוייה האפסיים והמודעים, שכנעה את הרופאה להעניק לה עוד טיפול כימותרפי.
    אך מערכות גופה לא עמדו בכך יותר.
    כשראיתי אותה פוסעת באומץ באותו יום סברתי ששוב תשוב להיות כעוף החול.
    זה לא קרה.
    שמחתי שהיה לי הכוח לכל הפחות לבוא ולראותה.
    יותר מכך – הכוח לסלוח לה.
    מפאת הזמן שחלף וכבודה של ח., לא ארחיב בפרטי המעשה המכעיס שעשתה.
    אוכל רק לומר שזעמי עליה היה חריג וממושך, "לא אסלח לעולמי עד".
    הייתי שומעת על פגישותיה עם אמי וחברותיהן המשותפות בבתי הקפה בפרצוף קפוץ.
    תהיתי לא אחת בקול גבוה כיצד אמי מסוגלת לנהל יחסי חברות עמה אחר המעשה.
    לא ידעתי להעריך את יכולתה של אמי לקבל אותה על כל פניה ואפיוניה.
    לפני שנים פגשתי את ח. במועדון לברידג' בעיר גדולה.
    היא כבר הייתה עטורה בגביעים, אני הייתי מתלמדת מתחילה שלבסוף פרשה מהמשחק.
    מה שלומך והאם את צריכה טרמפ? היא זו ששאלה אותי.
    מוזר לי הזיכרון בעת כתיבה זו אך כן, נעניתי להצעתה.
    דיברנו מעט בדרך, אינני זוכרת אפילו על מה היה השיח, שהיה אדיב כאילו דבר לא אירע.
    לא הערכתי את המחווה, פיוס ביקשה בדרכה שלה.
    על כן הפתעתי לא רק את אמי אלא גם את עצמי באותו יום ביקור.
    את לא יודעת כמה היא שואלת עלייך, סחה אמי.
    היא כל כך מודעת לכעס שלך עליה, כל כך צר לה על כך, הוסיפה.
    כשראיתי את פניה של ח. , האושר בהם, ידעתי שהיה זה מעשה נבון ונכון.
    כששמעתי על הסתלקותה מהעולם, קלטתי שוב את חדוות המחילה.
    שמחתי שהספקתי לעשות זאת.
    זה לא תמיד קל.
    זה לא בלתי אפשרי, מסתבר.
    גם אחרי יותר מעשרים שנה."

    התמונות, אלו שלי,  הוצגו הערב במסגרת ערב היוצרים בהתאמה לנושא.

    ''

    ''
    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/11/16 15:23:
      יש סיפור קלאסי של או הנריף "אחרי עשרים שנה", שמתאר עד כמה זה בעייתי ליישב חשבונות בפגישה אחרי עשרים שנה.
        12/9/16 15:32:
      ליריתוש אני שמחה שיכולתי לחזור כסדרו לדה מרקר, לקרוא, לכתוב ולככב.
        11/9/16 07:41:
      הרכות המשתקפת מהצילומים יוצרים את האווירה להרגשת החמלה והיכולת לסלוח
        11/9/16 00:00:
      היכולת למחול למרות הכל נותן שקט והתבוננות מחודשת באירועים שלא תמיד נקבל...כתוב יפה ונוגע
        10/9/16 20:39:
      כוח לסלוח ..

      ארכיון

      פרופיל

      ליריתוש
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין