29.02.2008 הלילה בין שישי לשבת. חלום אמיתי לגמרי. נכתב והוקא עם קומי, כמו שנזכר, בלי ליפות, בלי לשנות, בלי לגנוז. למרות...שאולי היה צריך.
הלילה חלמתי שאני חוזרת מהים.
לא סתם מהים. מדירתו של איש שגר בים. הדרך פנימה הייתה קלה. בדרך החוצה היה לי קשה נורא לצאת החול היה טובעני נורא טובעני. מצאתי עצמי דורכת על אנשים בדרך החוצה. המון אנשים. במבט שני כולן היו נשים. כולן. לא סתם נשים. אמהות. אמהות עם תינוקות. ועגלות. כולן היו בדרכן פנימה. אל מתחם המגורים בים. רק אני רציתי לצאת. ככל שהתעקשתי למהר החוצה, ראיתי כי אני דורכת על אנשים, שמתי לב כי אני ממהרת לברוח, הן, משום מה, התעקשו להיכנס. הייתה בהן חופזה לא ברורה, נוטשות מאחור את העגלות, נופלות על החול, גופותיהן כבדות, עולליהן מונפים אל על כדי לא להיפגע בהמולה והחול מכסה אותן אחת אחת.. צעד אחר צעד עשיתי אל היציאה, אל עבר הקיר שסימל שם את הסוף.
כל מבט אחורה, הראה לי שהים מתקרב לעברי, מאיים לכסות את הכל. אט אט, הנשים נעלמו, אף תינוק לא נותר בהמון הטובע דבר לא נשאר מהן. גם לא בת קול. לפתע נראו רק ראשים של בעליהן, ראשים שלא היו שם קודם. הים כיסה את ההמון שורה אחר שורה. הכל התנהל בשקט מופתי, איש לא צעק, איש לא התחנן על נפשו איש לא ניסה לברוח. חוץ ממני. רק אני המשכתי לדרוך על כולם, ללכת עוד ועוד אל עבר היציאה, לא מושיטה ידי לאף אחד, לא עוצרת לרגע, לא בודקת את מי אוכל להציל יחד איתי במנוסה הזו. רואה רק את המעקה הלבן רק את המעקה, שעלי לאחוז בו, שנייה לפני שהים יאחז בי רק אז , רק אז אציל את חיי, את נפשי.
רטובה עד לשד עצמותיי אחזתי במעקה. המעקה הלבן של הקיר הגדול. הקיר הגדול של הסוף של הים.
מטאפורה הזויה לחלום של שישי בערב.
לא נותר איש.
הנשים, על ילדיהן, על כל בעליהן ועגלותיהן נאלמו ונעלמו. ברקע נשמעו קולות של קריין חדשות מדווח על האסון ברדיו ישן, מסוקים החלו להגיע, לחפש ניצולים לא נותר איש להציל כבר. חוץ ממני.
טיפסתי על המעקה הלבן
עברתי לצד השני של הקיר הגדול והתחלתי ללכת משם בצעדים מהירים בטרם ינחתו כוחות ההצלה וימצאוני השורדת היחידה
מתביישת כל כך
מהישרדותי הפחדנית |