0

0 תגובות   יום שבת, 10/9/16, 14:40

''


בזמן האחרון אני נתקלת בהמון פוסטים בפייסבוק שמהללים את הואגינה הנשית ומאידך, בתור אחת שאוהבת לצפות בקליפים מוזיקליים, אני נתקלת בשפה ויזואלית וכוריאוגרפית מעוותת שמציגה את האישה באופן שעל פני השטח נראה כאילו רוצה לקדם נשים אבל בקריאה שנייה ושלישית מציג את האישה באופן שהוא בעיני – מעוות.

עולם האישה אינו יכול להידבר במונחים שאינם שייכים לו – לאישה יש שפה משלה.
לכן הנסיון העכשווי לתאר אותה דרך הואגינה, או איברים "נשיים" נוספים הוא טעות בעיני, משום שזה בדיוק כמו לתאר גבר דרך איבר המין שלו. תיאור דרך איברי מין הוא תיאור שאינו שייך לעולם הנשי, זו לא השפה שלו. לאישה יש המון מקומות שמהם היא יכולה לדבר או לפעול בבת אחת. לדבר על אישה במונחים של אברי המין שלה זה לעשות לה הזכרה (להפוך אותה לזכר) על מנת שיהיה לנו יותר קל לדבר עליה, כי השפה היחידה שאנחנו מכירים, היא זו הדומיננטית והיא זו הזכרית (גברים מתעסקים באברי המין שלהם תדיר: בדיבור ובמעשים). לדעתי, לעשות הזכרה לאישה זו טעות וזה חוטא למטרת קידום האישה.

בימים בהם המהלך הפמינסטי פועל נמרצות על מנת להשיג שיוויון בין המינים, הוא חוטא לעצמו בכך שבחלק מהמקרים הוא משעק את אופן הדיבור הזכרי על הנשיות; לוקח את תבניות התפיסה הגברית ומנסה להכניס לתוכן את הנשיות. אבל הנשיות, עובדת אחרת.
לדבר על האישה במונחי הואגינה – איבר המין שלה, הוא מהלך שכלתני שכאלו אומר שהוא הולך לדבר "עם האויב" (המין השני) בשפה שלו; כמו שהגבר מדבר על עצמו באמצעות אבריו הזכריים כך גם אנחנו נדבר על אישה באמצעות איבריה הנקביים. יותר מזה, אנחנו ניקח את איבריה הנקביים ונחשיב אותם כבעלי כח, נדבר עליהם כבעלי כח ונציג אותם כבעלי כח (בעלי כח על מי? על מה?).

 

**בסרטון: קווין בי וניקי מינאז' מענטזות ומראות לאישה "איך צריך לחיות", ואני שואלת: האמנם? 


''

 

בנעוריי, תקופת הבגרות המינית, היה לי קל יותר להתחבר לבנים. המציאות שלי הייתה בעולם בו הרגשתי מאויימת זה הביא אותי למצב שבו הפכתי להיות הילדה העצמאית-הלוחמת: "טום-בוי", התחברתי מאד לחספוס הגברי, להגיון, לקרירות, לחוסר הרגש והחלטתי שאני לא יכולה לסבול רכיכות נשית. צימחתי שריון מחוספס והתנהלתי על-פי קודי ההתנהגות של הגבר כפי שהם נראים על מסך הטלוויזיה / הקולנוע, בפרסומות השונות, בקרב חוגים מסויימים, בחברה. היה לי קל יותר ככה, זמין יותר. הנשיות לא דיברה אליי אז. כל פעם שהנשיות רצתה לפרוץ ממני דחסתי וגרסתי אותה בכח רב.

אותה התנהגות גזלה ממני את האפשרות להכיר את עצמי באמת. אותה רכיכות נשית חסרה לי המון שנים, ולא רק זה, החוסר שלה יצר בי המון סתירות פנימיות.
הרכות הנשית מגיעה מהבטן, מהאינטואיציה, והיא אותו הקול הפנימי שמדריך ומוביל אותי בחיים למקומות שנכונים לי. עטיית השריון המחוספס, הצליח לטרוף את הקלפים ולבלבל אותי, כי ההגיון המקובל, החברתי משך לכיוון אחד והאינטואיציה למקום אחר. כך לא הצלחתי להתקדם, נשארתי תקועה. עד ליום שבו החלטתי להפשיל את השריון, לחזור למקור שלי, לבטן, לאינטואיציה, לנשיות, לשפה שלי.

לדעתי, בנסיון להביא לשיוויון, כמו בכל דבר, העניין הוא לא לנסות לדבר בשפה של האחר ולכפות על "הצד החלש" את השפה או אופן ההתנהלות של "הצד החזק", כדי לחזק את "הצד החלש", אלא, מה שיביא לתועלת הוא בעצם להבין את השונות. להבין שיש צד אחר, להבין שאנחנו לא אותו הדבר, שאולי אף פעם לא נהיה אותו הדבר ולנסות להביא לחיבור מתוך מקום של הבנה, ואולי גם חמלה ואולי גם הכלה.

מה שלא היה אז, בנעורי, זה את המודעות לנשיות, שאני לא יודעת אם היתה מודחקת גם בסביבה הקרובה שלי, אם בכלל, ואם כן מה היתה הסיבה לכך. עובדה היא שהנשיות לא היתה שם והלכתי על מה שהיה נפוץ אז, השפה הגברית.

מבחינתי, המלחמה הפמיניסטית האמיתית שלי היא להעלות בקרב ילדות, נערות ונשים בכל הגילאים את המודעות לנשיות, ובקרב שני המינים להעלות את המודעות לנכונות לקבל צד אחר, שונה מהם.


''

מתוך: https://02varvara.wordpress.com/2012/06/04/4-june-2012-from-the-russian-web-street-art-throughout-the-world/  

דרג את התוכן: