כותרות TheMarker >
    ';

    קנולר

    כל מה שמרגיז אותי, או מהנה ומי יודע אולי גם אי אלו הגיגים

    ארכיון

    הרהורים על העולם של אתמול

    9 תגובות   יום ראשון, 11/9/16, 19:57
    למה אני אוהבת את הספר "העולם של אתמול" מאת סטפן צוויג ולמה אני כותבת עליו עוד בטרם סיימתי לקראו? כשרק פתחתי את הספר וקראתי את התיאור על ההווי התרבותי של וינה קפצתי מעורי ואמרתי בלבי שהספר הזה צריך להכלל ברשימת ספרי החובה לשרי התרבות שלנו ממירי רגב ואילך. אבל התכנסנו כאן מסיבה אחרת. עכשיו הגעתי לקטע שבו הוא מתאר צוויג את מוראות מלחמת העולם הראשונה וכמה כעס כאשר חזר ברכבת הפצועים והגיע לבודפשט וראה קצינים קונים זרי סיגליות ומגישים אותן בהדר לנשים מגונדרות וברחוב נוסעות מכוניות פאר ומסיעות אדונים מגולחים למשעי וכל זה במרחק שמונה תשע שעות ברכבת המהירה מהחזית "האם אנחנו יכולים לרכוש טינה לאנשים אלה? האם אין זה טבעי שהם חיים ומנסים לשמוח בחייהם? אולי דווקא מתוך הרגשה שהכל נתון בסכנה..." חשבתי על עצמנו. על התל-אביבים הגודשים את המסעדות ובתי הקפה, משייטים בשדרות על כלי רכב משוני גלגלים כשהולכי הרגל מתמרנים בסבלנות ביניהם ובין אזרחים שאננים המטיילים עם שניים שלושה כלבים שלהם מתוך אוירה שזכרתי בציורי האימפרסיוניסטים ביום ראשון בבוקר בשדרות ובכרי הדשא. הרי העולם גועש סביבנו ואולי גם בגללנו, רקטות נורות בצפון, לעיתים מתרחש פיגוע ואנחנו ממשיכים לרקוד ולשמוח ובורחים מהמחשבה שהכל יכול להסתיים בבום אחד גדול. הבום הגדול קרוב מאד. העולם מתחמם, המזון מתמעט ואנחנו חווים תנועות הגירה ובריחה וחיסול אוכלוסיות שלמות. וכאן במדינה הקטנה שלנו אנו חווים אובדן ערכים, רדיפה ללא רסן אחרי כסף, כבוד וכוח. אבל נחזור להתחלה. סטפן צוויג מתאר את וינה לפני מלחמת העולם הראשונה במונרכיה האוסטרית בת אלף השנים בשוויון אזרחי גם ליהודים כתור הזהב של הביטחון. הן בתחום הכלכלי, בחיים היציבים הברורים מראש עם נורמות קבועות, אורח חיים מתון וטבעי כשכל בעל נכס ידע כמה ריבית יקבל וכל עובד – מתי יקודם בדרגה ומה תהא הפנסיה שלו בסוף תקופת עבודתו כשתקציב הבית מנוהל בקפדנות ללא הפתעות וללא חריגות. וינה הייתה באותה תקופה בירת התרבות העולמית, הזרים היו רצויים והם הפרו את המקומיים. המוזיקה, הריקוד, התיאטרון, השיחה טופחו כאמנות מיוחדת. התיאטרון המלכותי היה בעיני האוסטרים בבואה שבה הם ראו את עצמם ושלאורו התלבשו, דיברו והשחקנים היו גיבורי התרבות. הערצתם של הוינאים את השחקנים הייתה משותפת לכל מגזרי האוכלוסייה. בתי הקפה של וינה היו שם דבר. מוסד תרבותי שבו נפגשו כולם עם כולם. שם קראו עיתונים שם גיבשו את עמדותיהם בשיחות עם החברים, שם כתבו, קיבלו דואר, שיחקו קלפים, הרחיבו את דעתם בתורות הפילוסופיה ושם העריצו את גיבורי הרבות שלהם. שם הם התבוננו בעולם. שם גם קיבלו את החדשות בשדה התרבות. צוויג מתאר חברה מסודרת מבחינה שלטונית ומקבלת את הביטחון שלה מההנהגה. פרנץ יוזף לא היה איש תרבות אך היציבות שהעניק ואווירת הסובלנות ובכלל זה השוויון לזרים וליהודים תרמו לאווירה המתפרצת של היצירתיות. זאת הייתה חברה בורגנית במיטבה. התאהבתי בספר כאשר צוויג תאר את הקנאות הוינאית לתרבות כנובעת מכך שבמשך מאות בשנים לא היו לאוסטריה שאיפות פוליטיות. כך התמזגו בה כל זרמיה של התרבות האירופית בחצר האצולה ובקרב העם. ערכים גרמניים, סלאביים, הונגריים, ספרדיים, איטלקיים, צרפתיים ופלנדריים חיו בכפיפה אחת. יכולת הקיבול יצרה משהו חדש בעיר שהייתה כר פורה בתחום המוזיקה ואת הנעימות המיוחדת לגור בעיר קוסמופוליטית כשכל אזרח התחנך בהרמוניה להיות אזרח העולם. היהודים שתמיד שאפו למולדת, לשלווה, למנוחה, לאי זרות שדחפו אותם להתקשר בלהט עם תרבות הסביבה מצאו בעיר זו במשך מאתיים שנה בית חם ועולם ערכים הדומה לשלהם. לדברים האלה התחברתי עד כי בחרתי לכתוב על הספר, אף שלא הגעתי לעיקרו- מלחמת העולם השנייה וניתוץ העולם הזה ולסופו של עידן שבו התנתק צוויג היהודי ממקורותיו, גלה מארצו וכך חסר בית, ושפה נשחק עד דק וב-1942 שם קץ לחייו ביחד עם רעייתו שרלוטה אלטמן, כשחורבנה של אירופה נטלה ממנו את טעם החיים.
    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/4/17 21:42:
      חושבת שהחיים השקתים המתוארים בספרו של צוויג ,לא יחזרו . העולם נהיה יותר ויותר אלים ואכזר.
        26/2/17 13:14:
      הצלחת לקשור בין וינה בזמן מלחמת העולם לתל אביב בעת המלחמות והפיגועים אצלנו. השאלה היא כיצד יכולים אנשים לנהל את חייהם בשוויון נפש, כאשר במרחק קצר מהם אנשים נלחמים וחלקם מאבדים את החיים? נראה לי שהדעות וההרגשות בנושא זה עשויות להיות שנויות במחלוקת. שבוע טוב, עמוס.
      תודה. מסכימה אתך באשר ללא מעט נושאים.
        21/12/16 07:12:

      'קנאות לתרבות' - אהבתי
      ועוד יותר את האהבה לתרבות מגוונת ועליצה
      תודה לך

        25/9/16 23:51:
      האמת היא שאין לי בעיה ברדיפה אחרי כסף. הבעיה אינה ברדיפה אלא בזה שהוא רץ יותר מהר ממני.
        12/9/16 18:51:
      גילה אכן תל-אביב דומה בפתיחות שלה וברב גווניות שלה לוינה המתוארת בספר. לא בכדי התיירים מרגישים את העליצות והקלילות של העיר ואת התרבות שלה
        12/9/16 18:49:
      צבי תודה על ההרחבה
        12/9/16 16:05:
      למיטב ידיעתי גם במדינת תל אביב משלבים את הזרים והמסתננים ומנסים למצוא להם פתרונות חינוך מגורים ותעסוקה, ונותנים מקום לתרבות ולמסורת שלהם.
        12/9/16 10:04:
      הספר המבריק ביותר של סטפן צוויג שהיטיב לכתוב ביוגרפיות של אישים גדולים --הפך את הספר הזה לאוטוביוגרפיה . חייו שלו עצמו. הוא היה אמן של הסופר-פסיכולוג, שנהנה גם הערכתן הגדולה של פרויד ולא פעם בתום כתיבת ספר ביוגרפי הגיש את כתב היד לפרויד לקבל את חוות דעתו. כאן בספר הזה ה"אוטוביוגפי" זה גם תיאור האשליה הוינאית שבין שתי מלחמות העולם. האמונה שאסון אולי לא יקרה. נכון הזוועות של מלחמת העולםמם הראשונה , האינפציה בגרמניה והצורך שלו לברוח מוינה ב 1938. לאנגליה אחר כך לארצות הברית ולבסוף לדרום אמריקה. אבל מבחינתו אין כמו וינה ולכן אין טעם לחיים אפילו שהתקבל יפה בדרום אמריקה. אבל צווייג איבד את משמעות לחיים. הוא מסר לדפוס את ספרו זה "העולם של אתמול" יום לפני התאבדותו שלו ושל אשתו

      פרופיל

      קנולר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      הודעות מערכת קפה דה מרקר