כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מפלצת

    4 תגובות   יום שישי , 16/9/16, 22:12

    היא ישבה בראש שולחן המנהלת, בישיבה של פלח על פלח, אם כי מה שהיה שם לא היה פלח. בסך הכל אישה מאד מלאה. המלאות ניכרה בעיקר בסנטר הענק שכבש כל פינת צואר שאולי הייתה שם מתישהו. שומן לבן, נוכח, שמדלג על כל סיכוי של דקות או עדינות. מתחת לסנטר הכובש השתרכו זוג שדי ענק שכוח המשיכה הכניע משכבר הימים. אפשר להתנחם בכתפיים העגולות מאד, מרופדות, שמסגרו את המצב, על אף הדחקותם הקלה הצדה מפאת הצפיפות הניכרת באזור.

    את העיניים הקטנות, שהלבן נרחב בהן על הצבע, מיסגרו משקפיים עם נוכחות מודרנית. ניסיון סף פתטי לסוג של נשיות עכשיוית. כשהיא דיברה אלי, שמתי לב שיש לשפתיה החיוורות נטיה לעווית לא סימטרית בצד השמאלי, משל הייתה ניצולה מהתקף מוחי. שיערה הגולש מאד בהק. שיער גולש שלא קיבל חפיפה של בוקר ובהק בו שומן.

    על הכל כיסתה אישיות לא מודעת בעליל, שמנסה לכבוש מקום במרחב עוד יותר גדול. כזו שרואה את עצמה במרכז היקום, שיודעת הכל, בכל נושא ועניין עד כדי ספר עב כרס דעתני ומביך בעליבות היומרה שבו, כזה שינק את ההשכלה באיזה בן חורג למה שנחשב אקדמיה, תרכובת סתומה של חיבורים סמי אסוציאטיביים, ככתר לראשה. בהיתי. כבר לא הייתי שם, בשיחה עם האישה הלא מודעת הזו.

    אין לי מושג מה עושים עם דבר כזה ברגעים אינטימיים יותר, וברגעים אינטימיים פחות. היינו ברגעים אינטימיים פחות ואני רציתי בעיקר לא להיות שם, במילים ובמשפטים בנויים לתלפיות מבחינת רמת השפה, ועם מידת נבובות מביכה שכזו טרם ראיתי. הנכונות להשתמש בפסאודו-מדע, למתוח יעוץ לסף פסיכיאטריה, נראתה לי פרועה. מסוג התעסקויות המישמש ששומר נפשו ירחק. יודעי כל הם המסוכנים שבמתעללים. לא הייתי מוכנה לתת את נשמתי בידיים האלה.

    במבט לאחור, הציקה לי בעיקר היוהרה. המסוגלות של היחיד לשים את עצמו, הטיפש והכעור והכל כך עסוק בעצמו, כמנהיג, ככזה שיכול להוביל שינוי, להיות, איך לא, מאמן... ובמקרה הזה מאמנת מטפלת.

    צעדנו לרכב בחזרה. הוא לווה אותי. איש מורכב וחמוד. הרבה מאד מילים בינינו. מעט צעיר ממני, ואבא ליותר ילדים משלי, ובכל זאת, לפעמים אני רואה את הילדותיות שבו בעיקר. הסתכלתי עליו מהצד. על עיניו הכחולות-כוכבים המדהימות, על התלתלים הבלונדים שפורצים עד היום, בגילנו הקשיש כבר, פה ושם, על קמטי החיוך. חשבתי על רעיתו היפה כל כך. העיניים עם מבט האור והרגישות הניכרת, העור היפה שלה, הסימטריות העדינה, הנשית, המכילה את כל שיגיונותיו וסוחבת בשקט בשקט, גידול של ילדים על הגב הכואב שלה, וגם את הבעל הזה שעושה בלי סוף שטויות, בנעימות שאין כמותה. נעימות של אישה טובלת, שיודעת לחיות במעוף צנוע וגם בגבולות הגוף.

    את יודעת כמה את חשובה לי, הוא אמר במבוכה. ברור, אמרתי לו, גם אתה חשוב לי... חברים אנחנו. אז איך היה לך הביקור אצלנו, בטח שינית את דעתך עליה.... אוי, עניתי, אוי.... הביקור הזה בעסק שלכם הרגיש לי קצת טראומטי. למה, הוא שאל בתמימות. אה, התעכבתי והארכתי במשיכת זמן מתעצבת, תשמע, לא הייתי נותנת נפשי בכפה.... רציתי רק לברוח, לחפש אויר. הוא לא הבין. בכל זאת, המפלצת בפנים זו הפילגש שלו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/4/19 09:04:
      מעולה.
        25/2/18 19:33:
      את כותבת מעולה ומשעשע דברים עמוקים!
        25/9/16 23:22:

      תודה רבה.

      לעיתים קרובות מידי אני חושבת שאני לא מבינה שום כלום באהבה זוגית...

       

       

      צטט: רחלי בן-צור 2016-09-24 22:43:10

      המשפט האחרון הוא הפאנץ' ליין של כל הסיפור. תיאור מעולה!
        24/9/16 22:43:
      המשפט האחרון הוא הפאנץ' ליין של כל הסיפור. תיאור מעולה!

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      אמא פרובלמה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין