0
בבוקר נסענו אליה. הכל כבר היה מוכן וארוז, ואני ידעתי לפי המבע שלה, שהיא חוששת. למרות החיוך, למרות הדיבור הרגיל. שבוע שבו בן הזוג שלה לא יהיה לצדה בלילות, להפוך אותה, להביא לה, לקחת... שבוע שבו תהיה במיטה אחרת, לא שלה. שבוע שבו תתאפק, תשתדל להקיא ולהשתעל בשקט. תתאמץ שלא להפריע לי, ולא משנה כמה אגיד שזה בסדר. עכשיו היא במיטה, אחרי שאכלנו כולנו יחד ארוחה חגיגית - היום יומולדת שלה ושל עידו... אחרי שהקיאה אחרי שהתעייפה ואני מרגישה כמו כשהיו ילדיי קטנים, שכל גופי דרוך ואוזניי כרויות לשמוע. |