0
אחד הדברים שהכי חסרים לי בחיי הוא צלילו של שמי. אני הולכת ברחוב ולפעמים שומעת מישהו קורא בשם דומה לשלי והלב שלי ניתק קלות מתרומם ונוחת בחזרה, כמו האייקונים בתחתית המסך במחשב מקבוק אייר פרו. מקבוק אינעלאבוק. מה שווה הטכנולוגיה הזאת אם אני לא שומעת את שמי? כאן בקפה יש לי כינוי, ובפייסבוק שמי כתוב באנגלית שמעוותת את הגייתו, בטוויטר יש לי כינוי מתחכם, גם באינסטגרם. חלק ממיתוג-עצמי עם תוכניות של יזמות לעתיד שכנראה לא יבוא, אבל האפשרות קיימת. הכל יכול להיות, מי שהולך אחרי החלום, ומאמין בעצמו ועובד קשה בסוף מצליח, ככה מלמדות הפרסומות, חלונות הראווה, חולצות הטי-שירט וראיונות אישיים בעיתונים של המספרה ביום חמישי ואחרי זה בסופשבוע. הילדים קוראים לי אימא, בעלי מתכתב איתי ב Viber וחברתי הטובה ב Whatsapp, כבר פיתחתי תגובה פאבלובית: לצליל ה Viber אני חושבת על בעלי מיד ולצליל ה Whatsapp מעלה את דמותה של חברתי בתודעה. אבל מי יקרא לי מתחת לחלון בשמי? או ברחוב? אסתובב, אחייך ואדע שאני קיימת? |