כל האהבות כולן...
אמא של טל, גננת, מאמנת אישית להעצמה בקבוצת יוזמות.
מאמינה באהבה, בגמדים ובפיות.
מאמינה בחינוך ובשינוי שמתחיל מבפנים.
מאמינה שכל אחד יכול לעשות שינוי בחייו, שלכל אחד מגיע להיות מאושר, גם לך.
בבלוג שלי תפגשו אותי דרך ספורים על הדרך שלי ועל האהבות בחיי. מזמינה אתכם להתרווח, להרגיש בבית ולקרוא עם הקפה.
החיים הם ספור בתוך ספור בתוך ספור בתוך ספור.. והסוף תמיד טוב.... אם עכשיו לא טוב, סימן שעוד לא הגעת לסוף הסיפור...
פוסטים אחרונים
- בחזרה למילים 6/11/10
- מסיבת יובל 7/5/10
- יומן מסע 26/3/10
- מהמרחקים 1/3/10
- תרקדי 23/2/10
- שיר נבואי קוסמי 3/2/10
ארכיון
תחרות ככוח הורס
לא יודעת מה איתכם, אבל אני שייכת לדור שבו עשו לנו שטיפת מוח שתחרות זה כוח בונה. אולי זה היה רק בפולניה (גבעתיים) שבה גדלתי ואולי לא.
בעובדה נהיינו לחברה תחרותית והשגית, עם מערכת חינוך השגית, אז כנראה שזה לא היה רק בבית שלי.
למדנו להיות בתחרות על הציונים שלנו, בספורט, על אהבתם של המורים שלנו, החברים שלנו - על הכל ! כשהבן שלי היה חוזר עם מבחן הביתה הייתי שואלת אותו שתי שאלות - הראשונה היתה כמה הציון והשניה - כמה ממוצע הציונים בכתה. כל פעם הוא היה מתרגז על השאלה השניה ולא הבנתי למה ומדוע. בסך הכל רציתי לדעת איפה הוא ביחס לכולם. היום אני מבינה שזאת טעות איומה להתייחס לילד שלי ביחס לילדים אחרים - כל אחד הוא יחיד ומיוחד ולכל אחד יש את קצב ההתפתחות וההתקדמות האישית שלו וזה לא יכול להיות ביחס לאף אחד, אלא רק ביחס לעצמו. אז יקום אבא שלי ויאמר שאם לא תהיה תחרות - מה ידחוף אותנו להצליח? מה ידחוף את העולם קדימה? ותשובתי תהיה - הרצון האמיתי שלנו - התחרות לוקחת מאיתנו אנרגיה, היא יוצרת מסך ביננו לבין הרצון האמיתי שלנו כי מה שאחרים עושים נהיה אלמנט חשוב בחשיבה הפנימית שלנו - יותר חשוב אפילו ממה שאנחנו רוצים. האנרגיה שהולכת לתחרות ולהשוואה (החוצה) תהיה מופנית פנימה, לחיפוש הרצון והכוח הפנימי והאמיתי. לכל אחד יש רצון פנימי ומוטיבציה פנימית, לכל אחד יש את הדברים שמשמחים אותו, שגורמים לו להרגיש שווה, שמחזקים לו את הערך העצמי - אלה הם הדברים שיניעו אותו קדימה - אלה הם הדברים שיגרמו לו להצליח - התחרות עלולה למחוק את העצמי שלנו לטובת הרצון להיות כמו כולם - זה מה שאנחנו רוצים עבור ילדינו? שיהיו כמו כולם? או שאנחנו רוצים ילדים מאושרים בעלי ערך עצמי ובטחון עצמי, כאלה שחיים בשלום עם עצמם... התחרות הנוראה מכל היא התחרות על אהבתו של מישהו מאחר ואנחנו כורכים את הערך העצמי שלנו באם יבחרו בנו. אם הוא לא בחר בי ובחר במישהי אחרת זה אומר עלי ש... פעם חשבתי שזאת מחלה רק של בנות, היום אני יודעת שגם בחורים חולים בה הם פשוט לא מדברים על זה, אם היא בחרה בו - מה זה אומר עלי? כמובן שזה לא אומר עלי כלום - זה רק אומר עליו, כי הוא זה שבחר - אבל לי זה מוריד את הערך העצמי. למה? כי אני בתחרות איתה, אפילו בלי להכיר אותה. זה יכול להגיע בחיי היומיום לרמות יותר איומות - תחרות על זמן לדוגמא. מוכר? כמה זמן הוא נמצא בבית וכמה בעבודה... ונשים רבות מוצאות עצמן בתחרות עם העבודה של הבעלים וככל שהן ייצרו יותר מאבק ומלחמה כך המרחק ביניהן לזוגיות טובה מצטמצם. כי זה סוג של תחרות הורסת - מלחמה בלתי אפשרית. תחרות שמייצרת מלחמה ובמלחמה יש רק נפגעים, משני הצדדים - שתוף פעולה זאת הדרך היחידה בה כולם יכולים לצאת מנצחים... וזה קשה, אפילו מאד קשה, כי צריך לוותר על האגו. הפתרון כמו בכל דבר הוא בדיאלוג הפנימי והחיצוני... מתי מתאימה תחרות ומתי לא. מה מניע את התחרות? האם זה הרצון לנצח את האחר? את עצמך? חשוב לדעת להיות בתחרות,חשוב לדעת לנצח וחושב גם לדעת להפסיד. בעיקר חשוב לדעת שהפסד אינו אומר עלינו דבר מלבד העובדה שעכשיו את המשחק הזה הפסדנו. זה לא אומר שאנחנו לא שווים. חשוב לזכור שזה שהפסדנו את הקרב אינו אומר שהפסדנו את המלחמה כולה. חשוב לחיות בהבנה שהאדם הוא היחיד שמלווה את עצמו כל חייו ושהוא הבוחר את הערכים לפיהם הוא מתנהל... חשוב שהערך העצמי של אדם יקבע לא ביחס לאחרים, אלא ביחס להצלחה שלו להתנהל לפי אותם ערכים שמאירים לו את הדרך. בדרך פגשתי אנשים... חלקם מלווים אותי לאורכה, חלקם באים והולכים. בתקופה האחרונה פגשתי רבים מהם ולמדתי מחדש את מקומם בחיי. בחרתי אנשים טובים, אחד לאחד. לכל אחד מהם יש אצלי מקום בלב. כל אחד מהם ליווה אותי בחלק זה או אחר של מסע חיי. אנשים שווים באמת. גדולתם של אנשים מתבטאת ברגעי משבר וזה בהחלט משבר גדול לאבד את אבא שלי. מותו של אבי סיים את התחרות הגדולה ביותר של חיי - התחרות על אהבתו. בסופו של ענין אתה מגלה שהתחרות נמצאת רק בראש שלנו, כמו שד קטן ומזיק שמונע מאיתנו לראות את מה שיש ומעסיק אותנו במה שאין. ביזבוז של זמן... שבוע של אור ואהבה, גילה |
תגובות (46)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מה שידחוף את העולם קדימה זאת הסקרנות הטבעית,
הרצון לגלות ולחקור דברים חדשים,
הצורך המתעורר בשטח...
ובטח עוד מליון דברים אחרים מלבד התחרות...
תודה על דבריך
והים נשמע רעיון נפלא...
גילה
תודה לך חומד על המילים היפות,
ותודה על הכוכב...
דברים שקשורים לחינוך אפשר לקרוא עוד בקישור המצורף..
קצת הזנחתי אותו לאחרונה...
http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=gila6
גילה
בוקר טוב
כתבת נפלא ואמיתי
שאלת : מה ידחוף אותנו להצליח? מה ידחוף את העולם קדימה?
בתור אמא ובכלל כהורים התפקיד שלנו בעיניי הוא לתת אהבה, בטחון ואוזן קשבת ומכאן השמיים הם הגבול עבור ילדינו.
ויותר מזה, שאלת השאלות: מהי הצלחה ומי קובע מתי אנו מצליחים- אבל זה נושא לפוסט אחר.
שבת נהדרת.
בואי לים.
יהודית יקרה,
אין עליך. בכל אשם מאסלו... אם הצרכים הבסיסיים שילד אמור לקבל ללא תנאי לא סופקו לו - הוא יצא למלחמה על מנת לקבל אותם.. אחרת לא יוכל להתקדם בפירמידה...
זה דחף שנוצר מאין ברירה, הוא מונע על ידי הצורך למלא את האין ולכן הוא שלילי...
תודה על דבריך
ועל הכוכב המנצנץ בירוק...
גילה
תודה מתוקית
על דבריך ועל הניצנוץ שהבאת איתם
וברוכה הבאה...
אשמח לראותך בין באי ביתי...
גילה
יפים דבריך וחכמים,
תודה שהוספת אותם למה שכתבתי...
וכן... אם חייבים להלחם -
לפחות שננצח...
גילה
תודה שפנית אלי בבקשה להוסיף אותך לרשימת חברי
בזכות כך קראתי את מה שכתבת
כל כך נכון, כל כך אמיתי ויפה
את כוכבי הראשון, אתן לך
:-)
בדיוק...
תודה לך על הכל...
גילה
תודה אורית
מלב אל לב..
גילה
ויותר מספורים
וכוכבים
אני אוהבת נשיקות
על המצח...
גילה
ומה אנחנו עכשיו? לא חברה בינונית?
יש כאלה ויש כאלה...
בהרגשה שלי מי שהניע את העולם קדימה היו דוקא אלה שהחברה לא ענינה אותם מספיק, שחיו בתוך הראש של עצמם ונהנו מהחקר.
מה שאיין ראנד נהגה לקרוא "האינדיווידואליסטים".
כבר הוכיחו ש- WIN-WIN יהיה רק על ידי שתוף פעולה ולא על ידי תחרות...
לא אשקר לך... מאד אוהבת את גביעי הבאולינג שמפארים לי את הארון למעלה...
ההרגשה שהיתה לי ביום בו קבעתי את השיא שלי (שלא חזרתי עליו מעולם...כמובן) היתה שווה לי יותר מכל גביע...
ו... תודה על הספור המקסים,
אני מאד אוהבת ספורים...
גילה
בעיקר אני חושבת שכל המילים האלה מצביעות על חוסר בטחון
שהולך ונהייה מרכיב מאד חשוב שמאפיין את הדור החדש.
חוסר בטחון וחרדה.
אני חושבת שאפשר לעצור את הגלגל בחינוך אחר.
תודה על המילים היפות
ו-
גם לך...
גילה
כמה נכון מה שאמרת...
ורק אחרי שמבינים שאנחנו לא מושלמים
וטוב שכך..
שאנחנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים
וטוב שכך...
אנחנו יכולים להרגע מהמרוץ...
גילה
בדיוק.
הריאלי ידועים בתחרותיות יתר...
צריך לזכור שתמיד תהיה מישהי יותר יפה..
יותר משהו...
אבל כל אחד הוא בעל האכויות של עצמו
וכל אחד עושה את הכי טוב שהוא יכול...
רק טוב,
גילה
מול המילה תחרות עומד צמד מילים "שתוף פעולה" וכבר הוכיחו שזאת הדרך היחידה והקצרה ביותר להגיע לניצחון של שני הצדדים..
רק חוסר הבטחון צריך את הניצחון על מנת להרגיש שהוא הכי טוב...
כייף שהגעת...
גילה
תודה...............
תודה...............
תודה................
שמחה תמיד לבקורך אלעזר,
שיהיה לנו יום מופלא,
גילה
רני בקר טוב,
תחרות זה דבר נפלא אם שני הצדדים החליטו שזה מתאים להם ויש להם מטרה אותה צריכים להשיג ושם התחרות נגמרת..
הבעיה היא כשהתחרותיות הופכת להיות המטרה עצמה ואז אץ הופך להיות עבד, מונע על ידי הצורך שלך להיות כל הזמן המנצח של אותה תחרות דמיונית שנמצאת לך בראש...
לא נשמה, אני לא בתחרות כבר זמן רב, גם לא על הכוכבים... למרות שאני חייבת להודות שזה נורא מחמיא לי.. כמו לקבל גביע בבאולינג...
בכל מקרה, הביקור שלך שווה לי יותר מכוכבים...
גילה
תודה חמודה,
שיהיה שבוע מבורך לכולנו,
גילה
תמי יקרה,
תודה על המילים היפות והחכמות,
יש בהחלט כאלה וכאלה -
ומה שחשוב זה להתאים לכל אחד את מה שמתאים לו
ואת מה שמקדם אותו -
ואיזה כייף לך שהיית בתאילנד...
גילה
נפלאה את - אני מזדהה לחלוטין.
כוכב ממני אלייך.
[ותודה לעולילית הנהדרית שבזכות הרמז שלה הגעתי עד כאן.]
גילה,
בטבע תחרות היא רע הכרחי כי האוכלוסיה גדלה בטור הנדסי והמשאבים בטור חשבוני. הטבע מצייד את בעלי החיים והצמחים בכלים שונים לברוח מתחרות ולהתחרות רק אם אין ברירה. דוגמא טובה היא נדידת הציפורים. הציפורים נודדות מאזור שבו יש מעט משאבים לאזור שבו יש הרבה. בתוך כך הן משתפות פעולה במקום להתחרות כי זה יותר משתלם.
אבל יש יוצאים מן הכלל, בעיקר כשמדובר בחיזור. תחרות בין זכרים על הנקבות נפוצה מאוד ומבטיחה שהטוב ביותר יוריש את הגנים שלו הלאה. גם תחרות בין בני אדם מתרחשת בדרך כלל במקרים שבאם אנחנו רוצים שרק הטוב ביותר ישרוד. האם אנו מפריזים בכך? לפעמים כן ואז התחרות היא באמת הרסנית, אבל במקרים אחרים הנזק שבה יותר קטן מהנזק בבחירת מישהו לא מתאים.
מה שלא יהיה, צריך תמיד לזכור את מה שמר מיאגי אמר לג'ולי בסוף של קרטה קיד 4:
Fighting no good, but if must fight - win!
ולא שכחתי כמובן, את הכוכב שהבטחתי ומגיע לך - זו מטרת ביקורי החוזר.
בברכה...
גילוש,
זה בדיוק על אותו משקל של "קנאה בונה" ו"קנאה הורסת".
לקנא באומנות ולא באמן,
לקנא במעשים של האדם ולאמץ אותם ולא בהישגיו (החומריים).
תודה על פוסט מקסים.
* ונשיקות
נכון ונכון ונכון...
רק אוסיף שבעיני התחרות מגיעה מהמקום הריק והניסיון למלא אותו
וזה יכול להיות גם תחרות של אדם מול עצמו...
נעם לי בקורך
ונעמו לי דברייך,
גילה
הכל כבר נכתב...
כוכב לך מלב אל לב !
היי יורם,
נכונים הם דבריך והם צד אחר של נושא התחרות.
עכשוי כשאני חושבת על זה... התחרות שציינת היא בין שני שווים והיא מבחירה וזה גם אלמנט חשוב בדיאלג בנושא.
תודה ותמשיך לבקר, שמחתי לבקורך,
גילה
תחרות זה בהחלט כייף..
הגביעים המפארים את המדף..
יחד עם זאת,
על מנת שילד או מבוגר יוכלו להנות מתחרות,
הם צריכים שיהיה להם ב"סל" מספיק חוויות של הצלחה
וערך עצמי כזה שיאפשר להם להתמודד עם
הפחד מהכישלון.
תודה מותק, יום נפלא,
גילה
אופסססס..., שכחתי: פוסט נהדר!
נשיקה על המצח, וכוכב!
שאפו
סיפור קצר על "תחרות", אמיתי:
באחת האולמיפיאדות בתחילת המאה הקודמת, עמדה ריצת המרתון לפני
סיומה. הקהל באיצטדיון האולימפי ציפה בקוצר רוח לראות מי הוא הרץ שיכנס
ראשון אל האיצטדיון.
האיטלקי, דורנדו פטיירי, היה הראשון להיכנס. הוא היה גבר צנום, אתלט חובב,
שפרנסתו הייתה עגלה ניידת עימה הסתובב ברחובות רומא וממנה מכר דברי
מתיקה.
הוא נכנס לאיצטדיון על סף תשישות כוחות מוחלטת, ופנה לרוץ בכיוון ההפוך.
שופטי הקו עצרו אותו ותמכו בו, הם כיוונו אותו אל הכיוון הנכון. יתרה מזאת, חלקם
אף ליווה את מאבקו ההירואי בתשישות באופן שאינו משתמע לשתי פנים: הם המשיכו לתמוך בו עד שהוא חצה את קו הסיום. הוא הוכרז כמנצח!
הרץ האמריקאי, אלווין הייס, חצה את קו הסיום שמונה שניות אחרי פטיירי!
המשלחת האמריקאית הגישה, ובצדק, ערעור. ערעורה התקבל! והייס הוכרז כמנצח!
אולם לעד ייזכר פטיירי כמנצח האמיתי באותו מרתון!!!
ולעניין התחרות:
הרצון לחנך לנצח בתחרות אינה רע מיסודו, הוא אפילו בריא.
ויסלחו לי כל "יפי הנפש" שיטענו את הטענה המגוחכת: העיקר ההשתתפות...
ישנו מנצח אחד, ויתר המשתתפים אמורים לקבל זאת ברוח ספורטיבית.
ונכון, לא הכול ספורט.
בכל תחום בחיים יש טובים ויש טובים יותר. עלינו לקבל עובדה זאת בצניעות הראויה
תוך מתן כבוד לכל אדם באשר הוא אדם.
אוי לנו אם לא הייתה תחרות!
היינו הופכים לחברה בינונית!!!
אולי כן ואולי לא...
יש טובים ממך בדברים מסוימים
ויש דברים שאין עליך -
הטבה מכולם...
גילה
כוכב לאהבה
תחרות, בקורת , קנאה, שתלטנות, כולן שיכות לאגו וקמצוץ מהן אנושי
אבל לא במידה שהן קיימות היום בחברתנו.
כתבת מאד מהלב
אוהבת
שלך שרי
יופי של פוסט גילה.
הכי קשה זה כשאתה מתחרה עם עצמך
ומנסה להוכיח לעצמך,
כי הרי קשה לספק את עצמנו,
אנחנו לפעמים כל כך תובעניים,
כל כך שואפים לפרפקציוניזם,
שאף אחד לא רואה אותו - מלבדנו.
הי,
למדתי בבי"ס הריאלי העברי בחיפה. תחרותי. קורע את הנשמה מרוב תחרות. אי אפשר היה לבוא לשיעור אנגלית, כשלא ידעת לדקלם פרקים מתוך " יוליוס קיסר", ואחר כך להסביר את המשמעות הפוליטית של נאום כזה או אחר מהמחזה, וזו רק דוגמא לאחד השיעורים. והתחרות מוטמעת, נמשכת כל החיים, הורסת כל חלקה טובה. ואין בוחנים השגים יחסית לעצמם, אלא תמיד יחסית לאחרים. וזו אחת הסכנות הנוראות בעולם המודרני, בו יש אלף קופצים על כל משרה, על כל מלגה, על כל פקולטה יוקרתית, וגם על השגים של בני משפחה. ומנגד ניצבת הקנאה, המכשפה הרעה, כמו שמישהי כתבה באחד הפוסטים. וצריך להיזהר מפניה כמו מפני הלילית...
יפה כתבת. אני מסכימה עם כל מילה. אף פעם לא האמנתי בתחרות ובהשגיות שנובעת מתוך הדחף לנצח אחרים. כפי שנראה לי בינתיים גם ילדי הם כאלה. זה לא סותר להאמין באיכויותיך וביכולותיך, אין צורך לנצח אחרים כדי להוכיח אותן
רותי
מצויין ................
מדוייק ..............
נוקב ................
אלעזר
הניצחון הוא בעצם הנכונות שלך להשתתף במשחק. יש הרבה יותר מדי נמנעים מלהכנס למשחק, כאלה שיושבים ביציע והם גם אלה בהם עוסק הפוסט...
הטענה העיקרית שלי היא שזה ענין של חינוך והתחרות הופכת להתנייה והרגל... ומשכיחה את המוטיבציה הפנימית.
תודה על דבריך ,
גילה
גילה,
פוסט מצויין!
מסכים לתובנות שלך. עם כל הכבוד לחשיבותה של תחרות ככלי להתקדמות, חייבים להיות מסוגלים לבחור את התחרויות בהן אנו באמת רוצים להשתתף, ולקבל בפרופורציות את התוצאות של תחרויות כאלה.
לכל אחד מאתנו יש יתרונות וחסרונות, לפעמים זוכים, לפעמים מפסידים, לפעמים להגיע שני או שלישי זה הישג נפלא, ולפעמים להגיע ראשון זה נצחון פירוס, בסגנון "עוד נצחון כזה ואבדנו".
החלטות בנוסח "אני לתחרות הזאת לא נכנס, ובכל זאת מרגיש נוח עם עצמי" הן לפעמים ההחלטות היותר נבונות שאנו מקבלים.
אז מה אם המכונית של השכן גדולה יותר?
ואני מניח שאת לא בתחרות על צבירת כוכבים, אבל כשאצא מנבצרותי הזמנית (אני מקווה...), תקבלי אחד
גילגוש -
נפלא כתבת
מצטרפת למשבחים!
שבוע מבורך
בחרתי אנשים טובים, אחד לאחד. לכל אחד מהם יש אצלי מקום בלב. כל אחד מהם ליווה אותי בחלק זה או אחר של מסע חיי. אנשים שווים באמת.
הבחירה שלך את האנשים משקפת אותך,מה שסובב אותך משקף את מי שאת.
שווה וטובה.
אהבתי מאוד את הפוסט,אך לכל דבר יש את הצדדים שלו.
יש תחרות שהיא טובה ומועילה ויש כזו שהורסת ומקלקלת.
שבוע נפלא
תמי
היי גילוש
אהבתי מאוד ומסכימה עם גישתך ואני מגיעה ממקום מאוד תחרותי והישגי.
זה נושא שמאוד עניין אותי כל השנים ולבסוף הבנתי שהתחרות מגיעה ממקום לא רגוע ולא מאוזן ומטרתה להוכיח כל הזמן משהו למישהו ובסופו של דבר אנחנו רוצים להוכיח לעצמנו והשאלה היא מתי זה יקרה כי ברגע שזה אכן קורה אנו מאבדים את הרצון להמשיך ולהוכיח לאחרים.
תחרות, היא הערך שקידם את העולם, הביא להישגים הרבים בכל תחומי המדע. היא יכולה להיות ערך דוחף ומקדם לכל אחד שמוכשר לכך. לא כל אחד יכול לשאת בה. לא לכל תחומי החיים, היא טובה. היו כאלה שנשברו, כי לא יכלו לצאת ממעגל הקסמים שלה שנישבו בו.
כמו בנושאים או ערכים אחרים, אין תשובה או מסקנה אחידים, שמקיפים ותואמים הכול בבחינת 'ראה וקדש': דפוס, שמומלץ או לא מומלץ לאמץ.
* אפשר להזכיר בהקשר את הספר "The Double Helix"', על התחרות בין שני מדענים-חוקרים, ווטסון ו-קריג, מי הראשון שיפנעח ויפרסם בעיתונות המדעית - בעולם - את המנגנון של הקוד הגנטי. הגדיל הכפול: המבנה של ה-DNA, והדרך שבה הוא גם משכפל את עצמו גנטית. ברור שהתחרות, שימשה זרז לפתרון התעלומה הכה חשובה במדע שכך, אכן נפתרה.
תודה לך גילה - על הנושא שפרשת, ומנקודת-מבטך המיוחדת.
תנחומיי, ללכתו של אביך.
רציתי לככב, ומבטיח לעשות זאת ברגע שיתחדש המלאי.
יורם, בברכה
תחרות זה כייף, עוד יותר כייף לנצח.
והכי הכי צריך לדעת גם להפסיד.
יופי של פוסט.
תודה.
תמיד התחרתי רק נגד עצמי
שיט, אני חושבת שבגלל זה יש טובים ממני
גילה יופי של פוסט ונושא חשוב
אחת הבעיות המרכזית של תחרות היא שיש מנצח אחד. מה עם כל השאר? מה הם לא שווים?
דווקא כדאי לטפח את הנכשלים ולא את המנצחים. להם יש מספיק בשביל להצליח.
הנצחון מאבד מטעמו מהר מאוד. מי זוכר מי ניצח יותר מתקופת זמן מוגבלת?
מה עם ההנאה מהדרך?
מה עם לעשות דברים שאוהבים בלי כל קשר לתגמול?