לא יודעת מה איתכם, אבל אני שייכת לדור שבו עשו לנו שטיפת מוח שתחרות זה כוח בונה. אולי זה היה רק בפולניה (גבעתיים) שבה גדלתי ואולי לא.
בעובדה נהיינו לחברה תחרותית והשגית, עם מערכת חינוך השגית, אז כנראה שזה לא היה רק בבית שלי.
למדנו להיות בתחרות על הציונים שלנו, בספורט, על אהבתם של המורים שלנו, החברים שלנו - על הכל ! כשהבן שלי היה חוזר עם מבחן הביתה הייתי שואלת אותו שתי שאלות - הראשונה היתה כמה הציון והשניה - כמה ממוצע הציונים בכתה. כל פעם הוא היה מתרגז על השאלה השניה ולא הבנתי למה ומדוע. בסך הכל רציתי לדעת איפה הוא ביחס לכולם. היום אני מבינה שזאת טעות איומה להתייחס לילד שלי ביחס לילדים אחרים - כל אחד הוא יחיד ומיוחד ולכל אחד יש את קצב ההתפתחות וההתקדמות האישית שלו וזה לא יכול להיות ביחס לאף אחד, אלא רק ביחס לעצמו. אז יקום אבא שלי ויאמר שאם לא תהיה תחרות - מה ידחוף אותנו להצליח? מה ידחוף את העולם קדימה? ותשובתי תהיה - הרצון האמיתי שלנו - התחרות לוקחת מאיתנו אנרגיה, היא יוצרת מסך ביננו לבין הרצון האמיתי שלנו כי מה שאחרים עושים נהיה אלמנט חשוב בחשיבה הפנימית שלנו - יותר חשוב אפילו ממה שאנחנו רוצים. האנרגיה שהולכת לתחרות ולהשוואה (החוצה) תהיה מופנית פנימה, לחיפוש הרצון והכוח הפנימי והאמיתי. לכל אחד יש רצון פנימי ומוטיבציה פנימית, לכל אחד יש את הדברים שמשמחים אותו, שגורמים לו להרגיש שווה, שמחזקים לו את הערך העצמי - אלה הם הדברים שיניעו אותו קדימה - אלה הם הדברים שיגרמו לו להצליח - התחרות עלולה למחוק את העצמי שלנו לטובת הרצון להיות כמו כולם - זה מה שאנחנו רוצים עבור ילדינו? שיהיו כמו כולם? או שאנחנו רוצים ילדים מאושרים בעלי ערך עצמי ובטחון עצמי, כאלה שחיים בשלום עם עצמם... התחרות הנוראה מכל היא התחרות על אהבתו של מישהו מאחר ואנחנו כורכים את הערך העצמי שלנו באם יבחרו בנו. אם הוא לא בחר בי ובחר במישהי אחרת זה אומר עלי ש... פעם חשבתי שזאת מחלה רק של בנות, היום אני יודעת שגם בחורים חולים בה הם פשוט לא מדברים על זה, אם היא בחרה בו - מה זה אומר עלי? כמובן שזה לא אומר עלי כלום - זה רק אומר עליו, כי הוא זה שבחר - אבל לי זה מוריד את הערך העצמי. למה? כי אני בתחרות איתה, אפילו בלי להכיר אותה. זה יכול להגיע בחיי היומיום לרמות יותר איומות - תחרות על זמן לדוגמא. מוכר? כמה זמן הוא נמצא בבית וכמה בעבודה... ונשים רבות מוצאות עצמן בתחרות עם העבודה של הבעלים וככל שהן ייצרו יותר מאבק ומלחמה כך המרחק ביניהן לזוגיות טובה מצטמצם. כי זה סוג של תחרות הורסת - מלחמה בלתי אפשרית. תחרות שמייצרת מלחמה ובמלחמה יש רק נפגעים, משני הצדדים - שתוף פעולה זאת הדרך היחידה בה כולם יכולים לצאת מנצחים... וזה קשה, אפילו מאד קשה, כי צריך לוותר על האגו. הפתרון כמו בכל דבר הוא בדיאלוג הפנימי והחיצוני... מתי מתאימה תחרות ומתי לא. מה מניע את התחרות? האם זה הרצון לנצח את האחר? את עצמך? חשוב לדעת להיות בתחרות,חשוב לדעת לנצח וחושב גם לדעת להפסיד. בעיקר חשוב לדעת שהפסד אינו אומר עלינו דבר מלבד העובדה שעכשיו את המשחק הזה הפסדנו. זה לא אומר שאנחנו לא שווים. חשוב לזכור שזה שהפסדנו את הקרב אינו אומר שהפסדנו את המלחמה כולה. חשוב לחיות בהבנה שהאדם הוא היחיד שמלווה את עצמו כל חייו ושהוא הבוחר את הערכים לפיהם הוא מתנהל... חשוב שהערך העצמי של אדם יקבע לא ביחס לאחרים, אלא ביחס להצלחה שלו להתנהל לפי אותם ערכים שמאירים לו את הדרך. בדרך פגשתי אנשים... חלקם מלווים אותי לאורכה, חלקם באים והולכים. בתקופה האחרונה פגשתי רבים מהם ולמדתי מחדש את מקומם בחיי. בחרתי אנשים טובים, אחד לאחד. לכל אחד מהם יש אצלי מקום בלב. כל אחד מהם ליווה אותי בחלק זה או אחר של מסע חיי. אנשים שווים באמת. גדולתם של אנשים מתבטאת ברגעי משבר וזה בהחלט משבר גדול לאבד את אבא שלי. מותו של אבי סיים את התחרות הגדולה ביותר של חיי - התחרות על אהבתו. בסופו של ענין אתה מגלה שהתחרות נמצאת רק בראש שלנו, כמו שד קטן ומזיק שמונע מאיתנו לראות את מה שיש ומעסיק אותנו במה שאין. ביזבוז של זמן... שבוע של אור ואהבה, גילה |