כותרות TheMarker >
    ';
    0

    קאובוי של חצות

    2 תגובות   יום רביעי, 5/10/16, 13:27

     

     

    "כל חיי התנהלו בין דמיון למציאות.. וכך ניצלתי" 

    מבכירי  החוקרים הפרטיים בישראל * פיענוח  וגילוי האמת נותנים תחושת סיפוק ענקית * לא פעם סירב לעבודות חקירה מטעמי אתיקה מקצועית ,ניגוד אינטרסים וסודיות מקצועית.

     

    בגיל שלוש איבד את שני הוריו במתקפת טרור רצחנית * לאורך השנים הכתיבה, השירה והנגינה בגיטרה  עוזרים לו להתגבר על המצוקות הרגשיות הקשורות באותה חוויית ילדות קשה – מצוקות שלא מרפות עד עצם היום הזה* הכתיבה כצורך נעשית תמיד בלילות סמוך לשעה שתיים ועשרים אחרי חצות (שעת האירוע)

     

    זהו יוסי הלפמן, שבגיל 66 מחליט בצעד אמיץ להוציא לאור חלק באסופת השירים,  "שתיים ועשרים אחרי חצות",  ( אופיר ביכורים ) שמציין : "חשוב לי להעביר מסר באמצעות השירים כי מהמקום הנמוך ביותר אפשר רק לעלות".

    ''


     

    "כל חיי התנהלו בין דמיון למציאות, וכך ניצלתי. סיפורים קצרים, שירים וגם תמונות." אומר יוסי הלפמן. שאיבד את שני הוריו במתקפת טרור רצחנית בהיותו בן 3. האבדן והפציעה לא חדלו להכאיב והפצע לא מפסיק לדמם ומאז אני  כותב."

     

    יוסי הלפמן, 66, נשוי אב וסב לנכדים, מתהלך עם כובע לראשו, ( מעין סמל מסחרי/ כסממן מובהק ) כובע בלשים המרמז על מקצועו ( עד לפרישתו ) כחוקר פרטי.  משיק בימים אלה את קובץ שיריו החדש שתיים ועשרים אחרי חצות בהוצאת "אופיר ביכורים", העוסק בחוויות מן היום יום מתוך מארג החיים, ובתקופות שונות בחייו של הלפמן.שירים המביעים מנעד של רגשות שקל להזדהות אתם : שירים של תמימות ושל אהבה, שירים של תקווה ושל כמיהה לשלווה.


    השירים שבאסופה מבטאים רעיונות ומסרים שהכותב מביע באמצעות טקסטים שיריים ומחורזים.

    "הוריי הגיעו מאירופה לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השנייה. הם התיישבו במושב כפר הֵס והחלו לרקום חלום על ארץ חדשה, על מדינה צעירה, על מדינה יהודית, אך גורלם התאכזר אליהם: הם נפלו קרבן להתקפת טרור רצחנית בביתם החדש במושב. "פֵדָאיונים", כך כונו המחבלים בשנות ה־50, הרגו את שני הוריי, שושנה וצבי הלפמן ז"ל.

     
    כאן השתנו חיי." אומר יוסי הלפמן כאילו כדי לתת לי  בתמצית מזוקקת את  מהות קיומו, מסלול חייו, התובנות ודרכי הסתכלות שלו על החיים.. כל מה שהוא מנסה להעביר לקוראים  באמצעות שיריו ובסיפורים הקצרים.

     

    לגדול בצל טרגדיה- "איך הבלוז שלי בעצב מתפתל לי בנימים"  למרות הטרגדיה יוסי מחליט להמשיך הלאה.. אחותו אסתר (בת 6) והוא  (בן 3), יתומים מאב ומאם, ממשיכים, לא עוצרים,  משתלבים בחברה ומשתלבים בחיים. "המקרה הטרגי נדחק עמוק־עמוק במגירה, לא דיברו, לא טיפלו, כאילו דבר לא קרה." אומר יוסי בעצב והשלמה. ומוסיף "מדי שנה בשנה אנו מקפידים להזכיר את הוריי ביום הזיכרון. הזיכרון אמנם מחזק, אך אינו מרפא. שילמנו מחיר יקר למען המדינה הצעירה."

     

    מאמץ תדמית של גבר חזק כל יכול. יוסי בוחר לחיות. לעשות את הכל על הצד הטוב ביותר שהוא מכיר. מוכיח לחברה ולעצמו שהוא מסוגל לעשות הכל למרות היתמות. בצבא הוא בוחר להיות צנחן, ואח"כ באזרחות הוא הופך להיות בלש, מתברג בצמרת החוקרים הבכירים של ישראל, נישא ומביא 4 ילדים. סוג של גבר חזק כל יכול.

     

    אַבָּא אַתָּה שֶׁלָּהֶם, אַבָּא חָזָק וְגָדוֹל. אַרְבָּעָה יְלָדִים חוֹשְׁבִים, כִּי אַתָּה כֹּל יָכוֹל.
    וּבְעֶצֶם אַתָּה עַצְמְךָ עוֹד יֶלֶד הָרוֹצֶה לְשַׂחֵק לֶאֱהֹב, לֹא לַחְדֹּל
    . ( מתוך השיר "שלושה ילדים ועוד ילד, ע"מ 25)

     

    יוסי : "יכולתי לוותר, להרים ידיים, להפסיק להתמודד, אך הבנתי שהנקמה המתוקה בגורל שהתאכזר אליי כל־כך, היא להצליח, לא להיכשל, אלא לעשות את הטוב ביותר שאני מסוגל לו. רציתי להוכיח למוריי בבית הספר ולחבריי שאינם טובים ממני, אף שלהם יש הורים ואני "יתום", מילה שבעיני רבים רומזת למסכנות."  

     

    הפציעה, האבדן לא חדלו להכאיב לרגע, אבל הכאב הוסתר ואיש לא הרגיש. כלפי חוץ הוא נראה המאושר באדם. אך הפצע לא מפסיק לדמם, הכאב מתעצם עם השנים, הזמן אינו מרפא, ואינו מקהה את הכאב. 

     

     

     

     

    וכך הוא כותב באחד משיריו : "הַיּוֹם אֲנִי בֶּן שִׁשִּׁים, זֹאת הָאֱמֶת לַאֲמִתָּהּ. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאוֹתִי לֹא עֲזַבְתֶּם לְעוֹלָם, אֲנִי מַרְגִּישׁ כִּי אַתֶּם לְיָדִי כָּל הַזְּמַן. אֲסַפֵּר לָכֶם מָה אִתִּי קוֹרֶה הֵקַמְתִּי מִשְׁפָּחָה בַּת אַרְבָּעָה יְלָדִים וְאִשָּׁה. חַיִּים מֻשְׁלָמִים: חֹם, אַהֲבָה וְשִׂמְחָה, רַק אַתֶּם חֲסֵרִים לְהַשְׁלִים אֶת הַתְּמוּנָה." ( ע"מ 43)

     

    "כָּךְ אֲנִי בְּחַיַּי כְּמוֹ כּוֹכָב בְּמַעֲרָבוֹן". יוסי הוא מבכירי החוקרים הפרטיים בישראל. את הבחירה  לעסוק בבלשות וחקירות הוא מסביר : "הבחירה בחקירות קשורה מאוד לאופי שלי ,סקרנות טבעית, רצון עז לא להיות מופתע, לדעת לראות ולהבין את הזירה מעבר לראיה הנורמטיבית הקיימת אצל רוב האנשים. יש בי אינטואיציות, יכולות בלתי מובנות אפילו לעצמי. דור הבלשים הפרטיים שלי הינו דור בו הטכנולוגיות היו פחות מפותחות ולכן החושים החדים שיחקו תפקיד מרכזי, כמובן שחושים חדים נרכשו והשתכללו במהלך השנים הרבות."

    לשאלתי מה נתן לו סיפוק בעבודה הוא עונה ללא היסוס : "המקצוע הנו תחרותי, ישנה תחרות סמויה אפילו בין קולגות, השוק (חברות עורכי דין אנשים פרטיים ) מהר מאוד מזהה אותך כחוקר פרטי טוב  או  כחוקר מתוחכם ובלתי שגרתי בעל יכולות מיוחדות. פיענוח  וגילוי האמת נותנים תחושת סיפוק ענקית."

    למרות ההצלחות והרצון להוכיח את עצמו, יוסי נשאר נאמן לעצמו ולמקצועיות שאופינית לעבודתו :  "היו חקירות לא מעטות שסירבתי לקבל מטעמי אתיקה מקצועית ,ניגוד אינטרסים וסודיות מקצועית" ומוסיף "בסוגיות אלו אני מתעתד לכתוב בספרי הבא למרות מגבלות הסודיות"

     

     

    לוֹקֵחַ אֶת הַגִּיטָרָה בַּיָּד מְכַוֵּן עוֹד מֵיתָר אֶחָד. לצד פיתוח קריירה מרשימה כחוקר וניהול חיי משפחה אינטינסיביים הוא לא מוותר על תחביביו : כתיבת שירים וסיפורים קצרים,שירה, נגינה בגיטרה, ורכיבה על אופניים.

    ספרו החדש נכתב מתוך צורך עמוק ( הצורך בפורקן, שלווה ורוגע לבדידות שמכרסמת בכל חלקה טובה, ממלאת את עולמו גם ולמרות היותו נשוי ואב לילדים ) . הכתיבה לאורך השנים עוזרת לו להתגבר על מצוקות רגשיות הקשורות בחוויית ילדות קשה (אובדן שני הוריו ) "הכתיבה נעשית תמיד בלילות סמוך לשעה שתיים ועשרים אחרי חצות (שעת האירוע) ומכאן שם הספר.". הוא מציין.

     

     

     

    די עם רגשי האשמה. הבשלות התודעתית אצלו התרחשה בגיל 60 . בנקודת גיל זה הוא חי ללא יומרות והוכחות לחברה שהוא "כל יכול". גיל שבו הוא נוכח לדעת שהוא יכול לנוח ללא הסברים ותירוצים. "בשבילי זה היה זמן לפתוח, לא להסתיר ,להפסיק לפחד, לא לחשוש מה יגידו. לא גנבתי כלום,הרווחתי הכול ביושר.די עם רגשי האשמה."

     

    "אינני אדם סטנדרטי כלל וכלל ".יוסי מצהיר על עצמו שהוא לא אדם סטנדרטי. באחד משיריו הוא כותב על כמיהה של הרצון להיות אדם סדנטרטי : "בלי להיות בעננים, לזרום עם החיים, לישון לפני חצות, לריב עם הילד...למרות שזה לפעמים משעמם.  השיר מבטא את הרצון שבו להיות כאחד האדם בכול מובן.

     

    "זהו גורלי לטוב ולרע".  יוסי לא מבקש מהחברה הזדהות עם כאבו, בדידותו ואולי גם עם הכעס העצור שבא לידי ביטוי בדמויות שהוא אימץ לעצמו כבלש וחוקר, ומצהיר בהחלטיות : "אילו יכולתי במנהרת הזמן להסיר פרקים מחיי : לשנות פה ושם, בעיקר את האסון הנורא שקרה לנו אך אולי במחשבה שנייה לא הייתי משנה דבר ,זה הגורל.  גיטרה ושירה עזרו לי לשרוד, הקלו ועזרו להתגבר על המצוקות הרגשיות לאורך כול הדרך.

    כתבתי עשרות שירים ,בחרתי לספר 26 שירים על פי סדר כרונולוגי, חשוב לי להעביר דרך שירי מסר  מהמקום הנמוך ביותר אפשר רק לעלות".

     

    ''

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/10/16 19:00:

      מירב יקירתי נשיקה

      תודה ששיתפת אותנו ובזכותך התוודעתי ליוסי הלפמן

      וכמו שהוא מצהיר הוא בכלל לא אדם סטנדרטי

      היו קטעים מרגשים, מאחלת לו הצלחה גדולה

      ולך יקירה אני מאחלת שנה נהדרת כל שתבקשי לו יהי פלוס פלוס

      * כוכב אהבה ממני וחיבוק אוהב

        5/10/16 18:27:
      מעניין מאד הקשר בין העבודה ובין התחביב. אלה ניגודים מובהקים. לא ברור מה אירע לשני הילדים לאחר רצח ההורים. מי טיפל בהם וכדומה. ילד בן שלוש שמתייתם, יכול להתגבר יחסית בקלות על האובדן, אם חייו מנוהלים כראוי. למשל, במשפחה תומכת, המקבלת אותו כבן... כנראה חייו וחיי אחותו לאחר האסון, לא נוהלו באופן שהילדים יכלו להתגבר על אובדנם. אבל זה שייך לעבר, והיום אין לעשות דבר. מעניין לקרוא את כתבי החוקר...

      ארכיון

      פרופיל

      מירב ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין