אז יצאה השבת.

לא שבת פשוטה עברה על כוחותינו.

לא בשדרות, לא באשקלון...

על אף ביקורת משפחתית ואולי חיצונית נוספת

אני מעדיפה לא לראות יותר מידיי חדשות.

סוג של "המצב חרא, אבל אי אפשר לשחות בזה כל הזמן"

אז עכשיו, לקראת סוף סופ"ש בבית רק עם אמא

יצא לראות יותר חדשות ועייפתי.

בנוסף ראיתי מערכון של החמישייה שבו הם מדברים על זה ש:

לא קל, הכל לא קל...לא קל לדבר על זה שלא קל

ואז לקרן מור נפלט "לא פשוט" ואומר לה רמי הויברגר

"אהה אז את אופטימית". הצחיק אותי מאוד כנראה שאני מאוד אופטימית כי,

אני הרבה משתמשת בביטוי הזה..."לא פשוט"

כי באמת לא פשוט...

וחשבתי הרבה על זה ועל המצב שלי ועל איך אני מדברת ועם מי על המצב הבריאותי.

בגלל שאין לי שם של מחלה או סימפטום או עצם שבורה או עברתי תאונה...כלום

קשה להסביר את הכאבים, ויותר מזה, זה אומר שכל מה שנותר זה באמת

להסביר...

רק בדיבור והסברים אני יכולה להעביר לאנשים שקרובים אליי או שנמצאים בחיי

את  המסר על המצב הבריאותי כללי שלי...ונפשי גם כן.

וזה לא כיף.

אני מרגישה כמו סבתא פולניה זקנה שמתלוננת ומתלוננת.

על אף שאני מנסה לשמור על חיוביות ולצחוק עם או מהכאבים במקום לבכות ולהיות מדוכדכת.

זה לא פשוט לשמור על האופטימיות והחיוך אבל

as god is my witness

אני מנסה...השבוע אף הצלחתי.

אז מה למדתי זה שאני צריכה למתן, לדעת שכשאני אומרת שכואב לי או מסבירה

זה כי הצד השני באמת מתעניין ורוצה לדעת. ושאני באמת רוצה לדבר על זה...

כי כשאני לא רוצה...אז עדיף שלא...

שיהיה לכולנו שבוע מקסים וקליל מלא אושר ובריאות