בפורים של 87, התחפשתי לקאובוי.

היה לי כובע בוקרים מקרטון מצופה בקטיפה, ועל הקטיפה רקמות לבנות, בשולי הכובע גדילים צהובים.

אמא הלבישה אותי בחולצת פלנל מגרדת נורא, עם כפתורי מתכת.

על החולצה לבשתי אפודת ניילון -  גם עם גדילים - ועל הלב היה לי כוכב שריף מזהב.

אלי פיטוסי התחפש לאינדיאני. הוא אמר לי את זה כבר בחנוכה. שבפורים הוא יתחפש לאינדיאני. והוא אמר לי את זה כי אני אמרתי לו שאני אתחפש לקאובוי.

אני שונא את אלי פיטוסי. יש לו ראש מוזר, והוא הולך עם צווארון מפלסטיק שמחזיק לו את הגב שלא יפול קדימה.

יש לו גם ריח לא נעים מהפה, והוא כזה עקום נורא. 

אמא שלי מכריחה אותי להציע לו לבוא אלינו הביתה ולשתות שוקו ביחד, בגלל שהוא גר דלת לידנו ואמא שלו כל הזמן אומרת לאמא שלי שהיא דואגת כי אין לו חברים, וגם בגלל שאבא שלו בא כל הזמן מחו"ל, וקצת אחרי ט"ו בשבא הוא הביא לי נעלי פלדיום מחו"ל. וגם כל הזמן שאבא שלו בא מחו"ל הוא מביא כל מיני דברים וכשהם נהיים רק קצת ישנים אמא של אלי פיטוסי מביאה אותם לאמא שלי.

אבל זה לא משנה, כי עובדה, אפילו סבי, הכלב של אמיתי עם האופניים האדומות, שהוא כלב הכי קטן מסכן ומכוער שראיתי בחיים שלי רודף אחר אלי פיטוסי ומנסה לנשוך אותו.

בחמש וחצי אבא הגיע מהעבודה והביא אקדח ברטה.

בכיתי נורא.

כולם יודעים שאין קאובויים עם ברטה. ברטה זה אקדח שיש לשוטרים, ורק ילדים מאומצים מתחפשים לשוטרים.

חוץ מאביתר, שאחותו הגדולה מכריחה אותו להתחפש לשנת שמיטה כדי שכולם יראו איך היא מציירת וגוזרת יפה.

אבא ניסה לנחם אותי.

התעצבנתי עליו, שפכתי לו את הקפה שאמא הגישה לו אחרי העבודה לתוך התיק מסמכים שלו, וברחתי.

ברחתי וברחתי. רציתי להגיע לפסי הרכבת.

אני אחכה ליד הפסים עד כשתבוא רכבת משא. ואז אטפס עליה תוך כדי ריצה, וליד לוד אני ארד.

מה שווה קאובוי בלי אקדח אמיתי של קאובויים?

אני אראה לאבא שלי, שאם רוצים אפשר להביא אקדח אמיתי של קאובויים. פשוט לא היה לו אכפת.

אחרי שאני ארד ליד לוד אני אעלה על מטוס מטען, אלעל קרגו. החברה הכוסית של אחות של אביתר דיילת שם, והיא סיפרה שכמו שיש רכבת משא, יש גם מטוס משא. שלוקח את כל הדואר, ואת כל הדברים הדחופים שהם לא אנשים.

מניו-יורק אני אתפוס טרמפים לטקסס, כמו שהראו בסרט עם ההוא שחצה את כל אמריקה בטרמפים. ואחרי שאני אשיג אקדח, אני אלך לתחנת טלוויזיה שלהם ואצעק:

אני הבן של צבי ונורית עוגן, אני רם סמית' עוגן. חטפו אותי ועכשיו אני פה.

אחרי שאגיע הביתה, בלילה, שכל התקשורת תלך לישון, אני אקרא לאבא שלי לחדר, שידבר איתי קצת לפני השינה. ואני אראה לו את האדידס סטן סמית' שקניתי לו.

וכשהוא יהיה עסוק בסטן סמית', אני אוציא את הסמית' האמיתי. את הווסון אנד סמית' 0.22 מ"מ ואומר לו:

אתה רואה? כשרוצים אז משיגים.

המשכתי לברוח, וכשהגעתי ליד הבית של סבתא של אלי פיטוסי, הוא ראה אותי וצעק שאעצור.

חשבתי לעצמי שעוד דקה בדרך לטקסס לא תזיז כלום.

ואז הוא התחיל לספר לי איך הוא הוציא נוצות מהאווזים של סבתא שלו והוא צובע אותם כדי שיהיו לו נוצות אמיתיות לתחפושת של האינדיאנים שלו.

עצרתי אותו באמצע, וסיפרתי לו הכל.

והוא אמר: אחלה תוכנית, עוגן. אחלה תוכנית. תמיד ידעתי שאתה יותר חכם ממה שאתה נראה.

חייכנו אחד לשני, ואחרי שתיקה קצרה הוא שאל:

אבל איפה זה לוד?