אנחנו קוראים יותר ויותר בשנים האחרונות על שתי תופעות מדאיגות. אחת היא אי-התאמת בוגרי בתי ספר לעולם שדורש יצירתיות, גמישות וחשיבה מחוץ לקופסה. השנייה היא עליה חסרת פרופורציות באבחוני הפרעות קשב וליקויי למידה ומספר הולך וגדל של תלמידים שמקבלים ריטלין כתוצאה מכך. האם חשבתם פעם על הקשר בין שתי התופעות האלה? קודם אציג את עצמי. מלחינה, כותבת, יוצרת תכנים בחינוך הבלתי פורמלי, מפוזרת, מדברת מהר, שולפת רעיונות באמצע משפט. לא אובחנתי אף פעם, בתקופה שלי לא היו אבחונים או תרופות לבעיות כאלה, וטוב שכך. לא רק בגלל האסטרטגיות שפיתחתי כדי להתמודד, אלא בעיקר כי זה מה שהפך אותי לאדם יצירתי יותר וה"הפרעה" הזאת היא חלק מהזהות שלי. היום כבר בניתי מקצוע שמבוסס כולו על חידוש ויצירה. איך חוסר קשב תורם ליצירתיות? יש לי חשיבה אסוציאטיבית שאולי מקשה לנהל שיחה איתי, אבל מציף אותי ברעיונות כל הזמן. את רוב שירי כתבתי תוך כדי הליכה או עבודות בית. גם באמצע חוג פתאום עולים לי רעיונות, וכך אני בונה תכניות שמתאימות לילדים ולא רק לתיאוריות. תבקרו פעם בחזרה של להקה או סטודיו של אומנים ותגלו כמה מהם לא מסוגלים לשבת או לדבר בלי לנגן, לצייר או אפילו לרשום רעיון באמצע שיחה. אם תחזרו שוב תגלו שמה שהפריע באותה שיחה הפך ליצירה חדשה. אבל מישהו החליט שהצורה בה המוח שלי ושל אנשים כמוני עובד היא סוג של הפרעה שיש לטפל בה, כי באמת קשה לי לשבת בהרצאה או ללמוד מספרים. הם גם גילו תרופה שתפתור את הבעיה ותאפשר לילדים כמוני להיות ולחשוב כמו כולם. מעכשיו לא יהיו יותר הפרעות קשב. ומה יקרה ליצירתיות? מי קובע מהי הפרעה? מה ההבדל בין הפרעה לאופי? האם אנחנו באמת רוצים שכולם יהיו כל כך דומים? כאשר מסממים ילד כדי להכניס אותו לתבנית, אנחנו מוחקים אותו וכל מה שהוא היה יכול להיות. ההפסד הוא גם שלנו. |
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ונניח שזה נכון, מה הם יעשו כשיהיו גדולים, אחרי שאת תקופת בית הספר העבירו באמנויות ותחביבים? אחרי שכל עלה נושר בחלון או לחישה בירכתי הכיתה הסיחו את דעתם ומנעו מהם ללמוד 1+1 או אפילו קרוא וכתוב? ואני מכירה אישית כמה כאלה. הרומנטיזציה הזאת של הפרעת הקשב וריכוז ממש מסוכנת. אלפי הורים יכולים להעיד שילדיהם לא היו מסיימים יסודי בלי ריטלין. כולם חיים בתודעה כוזבת? שטופי מוח ע"י חברות התרופות? כמות האנשים שהריטלין עזר להם עולה לאין שיעור על אלה שהיו מסתדרים ו/או שהסתדרו בלעדיו. ומונחים כמו חוסר שליטה וסימום הם סתם מעליבים. מדובר בלקות נוירולוגית קיימת ומוכחת, שנמצאה דרך לאזן אותה. אין פה שום סימום. משך הפעולה של הריטלין מוגבל ואז הוא נפלט מהגוף ולא משאיר סימנים.
יש אמנם אחוז מסוים שלא שולטים בעצמם וגורמים נזק לעצמם ולסביבה. אלה אכן זקוקים לטיפול. אבל רובם יחזיקו מעמד ברגע שנדע להתאים את בתי הספר למגוון התלמידים במקום לסמם אותם כדי להתאים למסגרת אחידה. הרופאים שהכי תומכים בנתינת ריטלין מודים שבעלי הפרעות קשב וריכוז מצליחים להתרכז במה שמעניין אותם. הם מסוגלים להשקיע שעות באומנויות ותחביבים שונים. למה הלימודים לא מספיק מעניינים אותם?
בוודאי, וציינתי שאכן קשה לי במסגרות נוקשות, אני מדברת מהר ובחצי משפטים ולא כל מקצוע מתאים לי. אך לכל אחד יש חוזקות וחולשות, ואפשר ללמוד להסתדר עם החסרונות וגם לנצל את היתרונות.
אני לא מאשימה רק את ההורים. מופעל עליהם הרבה לחץ גם מצוות בית הספר וגם מרופאי ילדים, וגורמים להם להרגיש שאינם מבינים הרבה ואף מזניחים את ילדיהם כאשר הם מונעים מהם תרופות שיכולות לעזור (מתוך ניסיון אישי). צריך להיות הורה חזק עם ידע כדי להתעקש על אבחון מעמיק ומערכת תומכת.
בדיוק ככה!
את הדיסלקציה שלי לא אבחנו
ולימים בעת הרצאה שלי תלמידים היו מגחכים כשכתבתי משהו, ורק במבט נוסף הייתי מבחינה בהיפוך אותיות וכיו"ב. מעולם לא קבלתי הנחה בלימודים, וראה זה פלא, כלום לא קרה.
אשרייך וטוב לך, אבל את לא יכולה להכליל מהמקרה הפרטי שלך. מחקרים מראים שבתי הכלא מלאים אסירים לקויי קשב וריכוז שלא אובחנו בילדותם ולא טופלו. כי ילדי ADHD שלא מסוגלים להחזיק מעמד בבית הספר -ואנחנו יכולים להאשים בזה את המורים ואת מוסדות החינוך עד מחר, זה לא ישנה את המציאות - יכולים בקלות להתדרדר. הריטלין המשוקץ יכול להציל חיים.
נכון, קיים אבחון יתר וכן, לחברות התרופות יש אינטרס להמציא מחלות ואז לפתח תרופות יקרות בשבילן. אבל כמו שלא נוותר על אנטיביוטיקה - כי היא מרפאת מחלות וזיהומים שעד לא מזמן מתו מהם - לא כדאי לוותר על ריטלין למי שבאמת זקוק לו.
*
מבינה כוונתך ודי מסכימה אתך.
אנשים קובעים קביעות נחרצות מהר מדי, לגבי תחום נרחב מדי של דברים, בודאי לפני שהם בכלל ממש מבינים בתחום.
לא רק בתחום זה, גם בתחומים אחרים בחיים.
קובעים קביעות שרירותיות לגבי אחרים, וזהו, זה מתקבל כאקסיומה בלתי ניתנת לשינוי, וכשהציבור מתרגל לזה זה אבוד.
טעות, ובאמת הפסד שלנו.
ושוב, מדגישה, לא מדברת רק על התחום שהזכרת אלא על תחומים רבים בחיים, לא רק של האדם, גם של בעלי החיים, וגם של הסביבה.
כפי שכתבת,
ללא תוספות...