מרגישה אשמה שנזכרת בשותפה הקודמת. כי זה בעבר. רואה אותה בכל מקום, בעיקר על המקרר בלילה. כשאני קמה רעבה לכדי בולמוסי אכילה.

גם ככה היא תמיד העירה לי על שבבי השוקולד שנופלים על הרצפה או הציק לה שאני יוצאת באמצע הלילה לכיוון המטבח יחד עם מקק חברותי.

אין לי מושג אם כי אני מרעישה או בגללו.

בכל זאת העברנו ריסוס בדירה. גם בדירה הנוכחית ריססו, ויש בכל מקום מרסס נגד נמלים, למקרה שתופיע אחת, לנוכח שבבי שוקולד נאים.

"זה שוקולד מריר" אני צועקת מתוך שינה, ומקווה שהשכנים לא שמעו.

"זה לא מספיק טוב" אני צועקת שנית, הפעם על הנקיון שלי.

"פספסת נקודה, נקודה שחורה." היא לוחשת לי מתוך שינה בלילה. אני שוב חולמת עליה.

כנראה חלום ארוך מאוד.

תמיד הרגשתי שלא משנה כמה אנקה זה לא מספיק טוב עבורה. והיא מצביעה על לכלוך על הרצפה. זה לא השבב לשם שינוי או מקק אלא נקודה שחורה אמיתית. שאין לי מושג איך הגיעה לשם.

"תשאירי את הנקודה השחורה האחרונה, וגם זו שאחריה" אני מזכירה לעצמי בראשי.  להילחם בנקודה.

כבר מתקשה להבדיל מה נקודה שחורה ומה לא. מסתבר שיש את זה להרבה אנשים, פשוט לומדים לחיות עם זה.

הרצפה מבריקה, ורואים עליה כל לכלוך שהצטבר, לא משנה כמה נטאטא או נשטוף

תמיד תישאר הנקודה השחורה. כמו השחור בעיניים, עם רצון שיהיה נקי כמו הלבן שבעיניים.

העיניים מתגלגלות בחוריהן. רואה עיניים לנגד עיניי, כמו מסרט אימה, של דמות דיבוק שעיניה בוערות.

מזכירה לעצמי שזה רק סרט אימה ואני בחיים האמיתיים. ושלא באמת תרדוף אותי דמות. 

סופשבוע. ניקיונות מחכים לי כרגיל. הנקודה השחורה מחכה לעצמה. אני נותנת לה להיות

ומזכירה לעצמי לא להחמיר עם עצמי. במילא אני אנקה מחדש שבוע הבא.

מוצאת מקק מת שוכב על הרצפה, הפוך. כנראה נפגע מהריסוס. אבל אין להם מוח, אז זה לא פגע בו. ייטוטא לאסלה או ייזרק החוצה.

היא תקבל מקק ליומולדת, אני מחליטה. לא יודעת מתי באמת יש לה יומולדת. וגם יודעת שלא אנקום בה כי אין לי אומץ. לא כי אני חלשה, אלא כי אני לא טיפוס שנוקם.

ובינתיים נהנית משוקולד. מפילה שבבים על הרצפה, כי אני זו שאנקה. עם מגב מנצנץ לאור נרות מסעודת מלכים של שוקולדים. מקס ברנר, הנה אני באה (מסעדת שוקולדים).