כותרות TheMarker >
    ';

    זכויות הגבר בישראל

    מדינת ישראל נשלטת ע"י דיקטטורה פמיניסטית. ארגוני הנשים שולטים במדינה באופן מוחלט בכל תחומי החיים ומכתיבים כל דבר בכוח, בצנזורה כבדה, סתימת פיות ושטיפות מוח המוניות דרך אמצעי התקשורת.

    ארכיון

    נשים הן לא מקופחות

    0 תגובות   יום שני, 10/10/16, 10:58

    מי כאן הגבר?

    משנתו של ההיסטוריון מרטין ון- קרפלד על נשים: הן לא סובלות מדיכוי, אין להן צורך במימוש עצמי

     

    ורד קלנר, 'סופשבוע' (מתוך אתר 'מעריב' הישן, 2001)

     

    פרופ' מרטין ון-קרפלד היה יכול לפרסם עוד ספר על היסטוריה צבאית, התחום שבזכותו קנה לו שם עולמי. הוא היה יכול לבלות את ימיו ברגיעה אקדמית, בין הספרייה לשבתון. הוא גם היה יכול לארגן לעצמו איזו פנסיה מוקדמת, לנוח על הזרים שהשיג בעמל, אולי אפילו לטייל קצת בעולם עם אשתו. אבל ון-קרפלד,  מבכירי החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, לא רוצה. ון-קרפלד מבעבע כעסים וטרוניות, מעדיף לריב עם כל העולם, וגם להתעקש שהוא לא מבין על מה הרעש.

     

    בחודש שעבר התפרסם בגרמניה ספרו החדש "המין המיוחס" (הוצאת גרלינג), שבו הוא שוטח על פני אות עמודים את תפישותיו הפרובוקטיביות על מקומן של הנשים בעולם.

    כצפוי, הספר עורר עניין רב בגרמניה, וון- קרפלד זכה לכתבת שער בשבועון הפופולרי "פוקוס". הוא מודה שהיה שמח לו ראה הספר אור באנגלית ובעברית, אלא שהמו"לים לא קופצים על המציאה. זהו אמנם ספר מרתק, לעתים מצחיק, אבל אף אחד לא רוצה להסתבך עם מסמך כל כך ראקציונרי. גם האמן פרננדו בוטרו, שנודע בזכות פסלי הנשים המדושנות שלו, התלבט זמן רב לפני שנתן לוון- קרפלד אישור להשתמש באחד מציוריו לכריכת הספר.

     

    "אני מקבל הרבה מכתבי סירוב מהוצאות", מאשר ון- קרפלד. "רובם אומרים אותו דבר: 'יופי של ספר, אבל לא בשבילנו'. בכתבה ב'פוקוס' הוזכר מישהו שכתב ספר דומה, שלא הכרתי, שעבר דרך 80 הוצאות לאור עד שמצא מישהו שהסכים לפרסם את ספרו. אז אני לא מתייאש".

     

    בעיניו, הדחיות הרבות הן אישור נוסף לחדגוניות שהשתלטה על השיח המגדרי.  "הפמיניסטיות צריכות להגיד לי תודה", הוא אומר שוב ושוב. "אני הגבר היחיד שקרא את כל הספרים שלהן ושמתעניין בנושא".

     

    תולדות הפרובוקטור

     

    מוקף בתפאורה מהוגנת למשעי - ספרייה משמאל, קול המוזיקה ברקע ואוויר הרים ירושלמי מתגנב מהחלון - לוון- קרפלד יש כל הנתונים להפוך להיסטוריון שופע מכובדות. אבל משהו בתוכו מתעקש לבעוט, לשפוך את התה הרותח בפרצופם של קוראיו ושומעיו. שיחת נימוסים אדיבה נקטעת באבחה מפתיעה של כעס, שאחריה מגיע מפל של מחאות. "אני רוצה שנשים יפסיקו לקטר ולשפוך עלי ביוב, ושיפסיקו לראות בי פושע רק כי יש לי איבר מין זכרי", הוא יורה, ורגע אחר כך הוא חוזר לחייך כאילו כלום.

     

    מצד אחד הוא היסטוריון צבאי מהחשובים והמחוזרים בעולם (חוץ מבעיני הממסד הצבאי הישראלי, שמחרים אותו בכעס ובעלבון), ומצד שני, הוא לא מהסס לכתוב על קשיי האורגזמה הנשית וחרדת הביצוע הגברית. מאמריו בנושא היסטוריה צבאית מתפרסמים בכתבי עת יוקרתיים, אבל כשהוא כותב על נשים הוא נדחה בקרירות. "מה אכפת לי", הוא מסנן, "אני במצב שאני יכול להרשות לעצמי שספר שלי לא ייצא לאור".

     

    בשביל מה אתה צריך את זה? על פי קוד ההתנהגות האקדמי לא מקובל לדלג בין תחומים.

     

    "קולגות שלי אמרו לי שזו התאבדות מקצועית, ואולי הם צדקו. אבל במובן מסוים לא אכפת לי. לא נעשיתי פרופסור בן 57 עם קביעות, ומהידועים בעולם, כדי לתת לאנשים להגיד לי על מה לחשוב. ואם יש לזה מחיר, אז יש לזה מחיר. התפקיד של האקדמאי זה לחפש את האמת, גם אם האמת לא מוצאת חן בעיני כמה אנשים. אני מכיר עוד כמה אנשים שהאמת שלהם לא מצאה חן בעיני אחרים, מגלילאו ומטה".

     

    האם חיפוש האמת הוא ההסבר הבלעדי להתנהגותו של ון- קרפלד? מעיון במעטפת הארכיון הנושאת את שמו עולה תשובה אחרת. ממחצית שנות השבעים והלאה הקפיד ון- קרפלד לספק לציבור הישראלי מנה גדושה וקבועה של פרובוקציות נשכניות. ב- 76', בעצרת יום הזיכרון שנערכה בבית הלל בלונדון, נאם ון- קרפלד על "פולחן הצבא והפלאפלים" ששטף את ישראל. בראשית שנות השמונים הוא הקפיץ את שומעיו כשקבע שמלחמת לבנון דרדרה את כוחו של צה"ל. ב- 83' הוא דרש 10,000 שקל תמורת ראיון ל"מעריב", וב- 90' כינה את הרמטכ"ל דן שומרון "דרעק" שמפקיר את חייליו. הספק לא רע.

     

    בשנות התשעים הוא החליף זירה. למה? אולי מפני שהתברר לו שאת מקומן של מורשות הקרב תפס נושא בוער יותר: מעמד האישה. ון- קרפלד החליט שהוא לא ישאיר את המטמון הסקסי הזה בידי כמה נשים פמיניסטיות. הוא לא יוותר על החתיכה שלו בעוגת המגדר עתירת הרייטינג. והוא הבין דבר נוסף: הצטרפות למהפכה הפמיניסטית תיתן לו כמה שורות בעיתון. כתישת המהפכה תביא לו כותרות. ון- קרפלד אוהב כותרות.

     

    הוא לא מתלהב מהתזה שלי. "אני לא מכיר מישהו שלא רוצה תשומת לב. אני זוכה לתשומת לב כי אנשים רבים בעולם חושבים שמה שיש לי לומר הוא חשוב ומעניין וראוי להתייחסות".

     

    כן, אבל אתה חייב להודות שאתה נהנה מפרובוקציות.

     

    "הפרובוקציות לא באות לי בכוונה, עד כמה שזה יישמע מוזר. האמת היא שהפרובוקציות רוב הזמן נורא מפתיעות אותי. אני אומר משהו שנשמע לי לעניין, וכל העולם קופץ. הפרובוקציות רודפות אחרי, ופעמים רבות זה לא נוח לי. זה לא נעים כשכל הזמן צועקים עליך.

     

    "בשנים 89'- 91' עבדתי על ספר, שהתפרסם מאז, בשם 'עתיד המלחמה', שבו ניסיתי לפתח תאוריה חדשה של מה זה מלחמה. לצורך כך קראתי שוב את כל התאורטיקנים הישנים, ושמתי לב שהם פשוט מתעלמים מנשים. חשבתי שזו עובדה משונה שכל האנשים החכמים האלה כותבים על מלחמה כאילו אין נשים בעולם. רציתי להחזיר את הנשים לתאוריה המלחמתית. ואני מתכוון לנשים כנשים, ולא נשים כגברים.

     

    "יש היום ספרות אדירה על נשים במלחמה, אבל היא תמיד מתייחסת לנשים כגברים סוג ב'. היא מתארת מה נשים יכולות לעשות כמו גברים. מה שעניין אותי הוא מה נשים יכולות לעשות במלחמה בתור נשים. עסקתי בנשים כגורמות מלחמה, כקורבנות של מלחמה, כבני אדם שהמלחמה נועדה להגן עליהם. עסקתי במה שגורם לנשים לרצות גברים לוחמים. אני זוכר עוד מנעורי בישראל, שמי שבא למסיבה במדים היה סגן של אלוהים, וקצין היה אלוהים ממש. נשים תמיד נמשכו ללוחמים.

     

    "אבל מעל לכל עניינה אותי שאלה אחת: איך ייתכן שאחרי אלפי שנים שבהן נשים לא השתתפו במלחמה, ב- 30 השנה האחרונות נשים החלו להיכנס לצבאות ולתבוע שוויון? רציתי להבין מה השתנה, ומה אומר הדבר הן לגבי המלחמה והן לגבי יחסי גברים ונשים. כשעבדתי על זה גיליתי שההיסטוריה של הנשים והפמיניזם היא תחום מרתק, והחלטתי לכתוב עוד ספר".

     

    בהקדמה של "המין המיוחס" מתאר ון- קרפלד את הטלטלה הנפשית שליוותה את כתיבת הספר. לדבריו, כל מה שרצה זה לנסות למצוא תשובה לשאלתה של סימון דה בבואר, שהודתה שהעולם שייך לגברים אבל טענה שאף אחד לא יודע מדוע. ון- קרפלד החליט לפצח את החידה. אחרי מספר חודשים שבהם היה שקוע עד צווארבספרות פמיניסטית, הרגיש שהוא מאבד את שפיותו.

     

    "הרגשתי שמשהו לא בסדר. משהו לא התיישב טוב. הסתובבתי כמו פורפרה, עד שיום אחד דבורה, אשתי, סילקה אותי מהבית, כי היא לא יכלה יותר. ירדתי למטה ופתאום באה לי הארה".

     

    אשליית השוויון

     

    ון- קרפלד הגיע למסקנה שהנחת היסוד שלו מוטעית. "נולדתי בשנת 46' ומסוף שנות השישים אני לא זוכר חמש דקות שבהן לא שמעתי עד כמה נשים הן מסכנות. אתה לא יכול לפתוח עיתון, ספר, רדיו או טלוויזיה מבלי לראות עד כמה נשים סובלות, עד כמה גברים מתעללים בהן ועד כמה שצריך לעזור להן.

    הנה, לפני מספר שנים ראיתי מודעה במקומון ירושלמי עם תינוק בחיתולים שמתחתיו נכתב: 'אף פעם לא מוקדם להתחיל ללמד אותו שלא להכות נשים'.  חשבתי שזה דבר שפל ואכזרי. הגברים מסומנים אוטומטית כפושעים".

     

    שטיפת המוח הזו, טוען ון- קרפלד, סנוורה אותו. "התזה המרכזית של הספר היא שבניגוד לטיעונים הפמיניסטיים שאנו שומעים קרוב ל- 40 שנה, נשים הן לא המין המדוכא, המקופח והמופלה לרעה. האמת היא שעל כל חיסרון שיש בלהיות אישה, ויש כאלה, יש לפחות גם יתרון אחד. ואם מסתכלים על המאזן, זה די ברור שנשים הן לא מקופחות. או בלשון קצת יותר בוטה, הן פשוט מיוחסות".

     

    הפריבילגיות המרכזיות, לדבריו, הן הפטור של נשים מעבודה פיזית קשה ומהשתתפות במלחמות. אבל הייחוס לא נגמר בזה. לטענתו, נשים נהנות ממערכת משפטית סלחנית, ממענקים כספיים מיוחדים, מרמת ציפיות נמוכה, מתוחלת חיים ארוכה, משעות פנאי רבות יותר, וכמובן, מהחיזור הגברי. הוא ממהר לסייג ולהודות שהריון, לידה והנקה הם מטלות כבדות משקל, אבל מדבריו עולה הרושם שכבר נמאס לו לשמוע על זה. ון- קרפלד חושב שהגיע הזמן שיטו אוזן לדברים שמכבידים עליו.

     

    ון- קרפלד יודע את העבודה. ספרו כתוב לפי כל הכללים האקדמיים. את עמודיו האחרונים מאכלסים מאות עמודי הערות והפניות ביבליוגרפיות. הוא מודה שהפעם נהג הקפדה יתרה כי ידע שיחפשו אותו. התוצאה, כאמור, היא מניפסט קונטרה רבולוציוני, שבא להחזיר את הסדר הישן על כנו. אם הפמיניסטיות גנבו לו את ההיסטוריה, ון- קרפלד טוען שהגונב מגנב פטור.

     

    כבר בהקדמה לספר הוא מעלה כמה טענות מרעישות. לדבריו, ההתנערות של נשים רבות מהדגל הפמיניסטי מעידה בהכרח על כשלון המהפכה. "היחסים המהותיים בין גברים ובין נשים לא השתנו כלל, ובמובן זה המהפכה הפמיניסטית נכשלה".

     

    בני ישראל נאלצו להסתובב במדבר 40 שנה כדי להיפטר ממנטליות העבדים שלהם. אם דור הנשים הנוכחי הוא דור המדבר של הפמיניזם, יכול להיות שאימוץ הפמיניזם הוא עניין של זמן?

     

    "אני חושב שאלה דברים ביולוגיים שלא השתנו בעבר ולא ישתנו בעתיד. נראה לי שהעיסוק בתחום עשה אותי יותר שמרני. כהיסטוריון אתה חושב שהחברה מעצבת את האדם, ואילו העיסוק בנושא הזה הביא אותי למסקנה שהגזמתי בהערכת כוחה של החברה בעיצוב האדם, ושיש גורמים הנעוצים עמוק יותר בביולוגיה ובהורמונים והם אינם משתנים.

     

    "הפמיניזם לא שינה את העובדה שנשים נכנסות להריון, יולדות ומניקות. הוא לא שינה את העובדה שבגלל זה הרוב המכריע של הנשים נתמכות על ידי גברים. היום, כמו לפני מאה שנה, ככל שאדם עולה למעלה בסולם הכוח, הכסף והפרסום, הוא ימצא שם פחות נשים. אז נכון שנשים נכנסו למקצועות גבריים,  אבל עצם חלוקת התפקידים בין נשים וגברים לא השתנתה. למעלה משני שלישים מהנשים שעובדות מחוץ לבית נמצאות בגטאות של נשים. לשון אחר,  יש מקצועות גבריים שהפכו נשיים, אבל אם המטרה היתה שוויון, היא לא הושגה.

     

    "ככל שהעבודה כרוכה בפחות מאמץ פיזי, או שהיא כרוכה בטיפול באחרים, ככה תמצאי שם יותר נשים. וככל שהעבודה כרוכה ביותר סכנה, לכלוך ומאמץ פיזי,  ככה תמצאי יותר גברים".

     

    אבל אנחנו חיים בעידן שבו רוב האנשים כבר לא עוסקים בעבודה פיזית קשה. אתה לא חושב שבתנאים החדשים גם יחסי הכוחות אמורים להשתנות?

     

    "אני מודע לכך שהרוב הגדול של האנושות לא עוסק בעבודה פיזית, אבל אני גם מודע לכך שגם היום אין כמעט עבודה, בין יצירתית בין ניהולית, שאינה דורשת אנרגיה גופנית. זה נכון לקריירה ניהולית ופוליטית, ולדעתי זה נכון אפילו לעבודה כמו שלי. אין זה מקרה שאקדמאיות מפרסמות פחות מאקדמאים. הדבר אינו קשור לעבודה בבית, כי הסטטיסטיקה מראה שאקדמאיות רווקות מפרסמות פחות מכולם. אחת הסיבות שנשים אינן מגיעות לעמדות בכירות היא הפסקת המחזור, שאליה מתלווה נפילה גדולה באנרגיה הגופנית של נשים. אצל גברים מתרחשת נפילה כזו עשר שנים מאוחר יותר. והרי רוב האנשים מגיעים לעמדות בכירות בשנות החמישים לחייהם".

     

    יותר מאוחר הודה ון- קרפלד שבעשור שבין גיל 50 ל- 60 אנשים בעיקר קוצרים את פירות ההשקעה של שני העשורים הקודמים (30- 50). אלו העשורים שרוב הנשים עסוקות בהם בתמרון זהיר בין קריירה ומשפחה. אבל לוון- קרפלד נמאס לשמוע על קשיי האישה המודרנית. קריירה ומשפחה? ביג דיל. הרי הוא עושה ספונג'ה כל יום שישי, וחוץ מזה הוא זוכר בגעגועים איך כתב את הדוקטורט כשבנו התינוק התרוצץ סביבו. אלו, הואאומר, היו השנים היפות בחייו.

     

    תגידו תודה, בנות

     

    ון- קרפלד ממליץ לנשים לחזור הביתה, אל החיק החמים של המשפחה. בשביל מה להן לסבול כל יום בעבודה, להיתקע בפקקים, להתווכח עם הבוס ולחזור תשושות הביתה, הוא שואל. במקום זה הן יכולות לעבוד בגינה (דוגמה שוון- קרפלד משום מה חוזר עליה שוב ושוב), להחליף חיתולים ולהכין קציצות. ומה עם המימוש העצמי? האם חדוות היצירה, שהוא עצמו מתקשה להסתיר אותה, היא זכות השמורה לגברים בלבד?

     

    "כליברל ודמוקרט אני בעד שוויון זכויות מלא לנשים, אבל אני לא חושב שלנשים יש את אותו הצורך למימוש כמו לגברים. אני מכיר אישה בגילי, בלי שמות, שהולכת לקבוצת התעמלות שכל המשתתפות בה עובדות חוץ ממנה. את לא תאמיני מה עשו לה. אפשר לחשוב שהיא פושעת. כשאישה מטפלת בילדיה,  הפמיניסטיות רואות בה פרה, בעל חיים. המחקר הביא אותי למסקנה שייתכן שפרויד צדק, וקנאת פין אכן קיימת. אחרת איך תסבירי מדוע כל דבר שגברים עושים, גם אם זה לקפוץ מהגג, גם נשים רוצות לעשות?".

     

    אולי זה מפני שנשים הבינו שהדרך היחידה לצבור כוח היא לשחק במגרש הגברי. הן יודעות שרק אם יהיו עשרות טייסות קרב הן יוכלו לצעוק מחלון המכונית: "אני אולי לא יודעת לנהוג במכונית, אבל תן לי אף- 16 ואני אראה לך מה זה".

     

    "לי ברור שבכל חברה מה שגברים עושים זה מה שחשוב, ואם נשים יטוסו באף- 16 זה רק אומר שלטוס באף- 16 זה כבר לא חשוב. הדור הבא של המטוסים, אף- 22 ואף- 35, הם המטוסים הראשונים שתוכננו מראש כדי שיתאימו גם לגברים וגם לנשים, ולדעתי, שלא במקרה הם יהיו מטוסי הקרב המאוישים האחרונים בהיסטוריה, וספק אם גם הם ייכנסו לשירות מקצועי".

     

    בפרק השני של "המין המיוחס" מתחיל ון- קרפלד את מסכת הקיטורים היסודית שלו. הוא מודה שעד היום גברים התוו את הסטנדרט האנושי המקובל, ולפיהם עוצבה ההתנהגות הנורמטיבית, אבל לדבריו, זה מה שמעניק לנשים נישה מיוחדת ומעוררת קנאה. הנה, תראו כמה ספרים יש על הפסיכולוגיה של האישה, תראו כמה ספרים מוקדשים לבריאות האישה. ון- קרפלד נעלב. גנבו לו את הצעצוע. פתאום נשים הן לא רק הטפט האפרפר שמודבק כרקע לגבריותו המתפרצת.

     

    "באוניברסיטה שאני עובד בה יש תחנה לבדיקת סרטן השד, אבל על תחנה לבדיקת סרטן הערמונית לא שמעתי, למרות שבערך 80 אחוז מהסגל הבכיר הם גברים. לפני כמה ימים קראתי באינטרנט בז'ורנל לבריאות נשים ש- 25 אחוז מהנשים בהריון סובלות מדיכאון. גלשתי לספריית הקונגרס כדי לחפש ז'ורנל לבריאות גברים ולא מצאתי".

     

    כי הז'ורנל הכללי לבריאות עוסק בגברים.

     

    "זה לא נכון. בספרייה יש מדור חינוך ומדור חינוך נשים, אבל לא מדור חינוך גברים".

     

    קוראים לזה העדפה מתקנת.

     

    "אין מה לתקן. כבר במצרים העתיקה היו ספרים על בריאות נשים, כך גם ביוון ובימי הביניים ובסין. ולא רק בתחום הבריאות. תסתכלי היום בטלוויזיה, על כל תוכנית שיש על גברים, אם יש בכלל, יש עשר תוכניות על נשים".

     

    ון- קרפלד חוזר עד לרחם כדי למנות את יתרונות האישה. כבר שם הזרע עומד לשירותה של הביצית, שלא לדבר על זה שהרבה יותר קשה להפיק זכר. העובדה שכל בני האדם יוצאים מרחם אישה, ממשיך ון- קרפלד, גורמת לכך שלבנות יותר קל, כי כל מה שהן צריכות זה פשוט ללכת בעקבות האמהות שלהן. זכרים, לעומתן, חייבים לבעוט בהזדהות הראשונית עם האם, לטפח תסביך אדיפוס ולנטוש את הקן. גרוע מזה, גברים הם למעשה מיותרים. כל מה שצריך מהם זה זרע.

     

    על פי ון- קרפלד, הגברים חיים תחת צל כבד של חרדת ביצוע, חשש מפליטה מוקדמת וחובת החיזור אחרי האישה. "כמעט בכל התרבויות, כדי למשוך ולשמור אישה הגבר חייב להשקיע בה", כותב ון- קרפלד, "כדי למשוך ולשמור גבר, אישה חייבת להשקיע בעצמה". הגבר נבחן לפי כיסו. האישה מחפשת מי שישלם עבורה. התוצאה? "הגברים הם בהמות המשא של האנושות".

     

    אבל ון- קרפלד מודה, שלמרות כל הקשיים, הגברים לא רוצים לשנות את המצב הקיים. הם מוכנים לעבוד קשה, לקרוס תחת המשא, לפרנס, להילחם ולמות צעירים, העיקר להגן על הנשים. "אם נפסיק לתמוך בנשים", הוא כותב, "אנו נאבד לא רק את הקיום שלנו, אלא גם את כבודנו העצמי". אז מה בכל זאת ון- קרפלד רוצה? בשורה האחרונה של הספר הוא מגלה: "זה יהיה נחמד אם מדי פעם מתוך מפלי השנאה שנשפכים עלינו, היינו שומעים קול נעים של אישה אומרת לנו: תודה, חבר".

     

    לא חששת להישמע בכייני, שלא לומר נשי, עם כל הקיטורים האלו?

     

    "בהחלט הייתי מודע לכך, ויכול להיות שהטון של הספר מסביר את קשיי הפרסום שלו. הייתי מודע לכך שלגברים יהיה קשה להזדהות עם הספר, ולכן לא יקנו אותו. אנחנו חיים בחברה שבה לנשים מותר לעשות דברים שלגברים אסור".

     

    למה לגברים אסור?

     

    "כי הטבע עשה אותנו בהמות משא, וגם כי אף אישה לא רוצה בעל מתבכיין. היה לי תלמיד שאמר פעם: נשים יהיו שוות ביום שהןיתחילו להתחתן עם פאשלונרים".

     

    או שלגברים אסור להתלונן ולבכות כי הם לא מאפשרים לעצמם. אם אנחנו חיים תחת הגמוניה גברית, אז שהגברים ישנו את הכללים. רוצה לבכות?  קדימה.

     

    "אני לא יכול להרשות לעצמי. כמו שאני לא יכול להרשות לעצמי להישאר בבית ולגדל ילדים. כי אני מכיר נשים מעטות מאוד שתסכמנה לצאת החוצה ולפרנס את בני ביתן בשעה שהבעלים שלהן יישבו בבית ויגדלו את הילדים".

     

    הרייך השלישי ואני  

     

    גם אם ון- קרפלד אינו בא כוחם של כל הגברים עלי אדמות, הרי שספרו מספק הצצה חשובה אל פוטנציאל התסכול הגברי. ובמשא ומתן לשלום בין המינים,  כמו במשא ומתן לשלום, חשוב להבין מה מניע את הצד השני ומה כואב לו.

     

    אם זה כל כך קשה להיות גבר, אתה צריך לברך על התנועה הפמיניסטית,  שהעבירה חלק מעול החיזור והפרנסה אל כתפי הנשים.

     

    "תראי, בסופו של דבר לא באתי לא לברך ולא לקלל. באתי לברר את האמת. ואם תשאלי את דעתי, הפמיניזם הוא קטסטרופה לנשים. אם הפמיניזם היה מביא לכך שאוכל לבלות יותר עם ילדי או שתוחלת החיים שלי תשתווה לזו של אשתי, אז הייתי שמח. אבל זה לא קורה. הפמיניזם מביא למפל אדיר של ביוב שנשפך על ראשי 24 שעות ביממה".

     

    אולי היה רצוי שבמקום לעבוד 15 שעות ביום, גברים ילמדו מנשים כיצד לנווט טוב יותר בין משפחה וקריירה?

     

    "שני המינים נמצאים במלכוד של ביולוגיה וכללים חברתיים. ואני מאמין שהכללים נקבעים באותה מידה על ידי גברים ונשים. הטיעון הפמיניסטי כאילו לגברים יש מונופול על הכללים לא מקובל עלי. אני לא מקבל את זה שנשים חלשות והכל מוכתב להן".

     

    או שגברים לא ששים להחליף תפקידים, כי הם יודעים שבשעה שהם גמרו את הארוחה העסקית האישה שלהם הספיקה לסיים יום עבודה, לאסוף את הילדים,  לשחק, להאכיל, לרחוץ, להשכיב, לכבס, לקפל ולסדר את הבית.

     

    "אותו דבר אני יכול לטעון לגבי נשים. רובן לא רוצות להתחלף עם גברים שמשרתים במילואים, קורעים את התחת ומתמודדים בתחרות קשה בעבודה.  במקרה של גירושים הם אלה שלא יקבלו את הילדים אבל ימשיכו לשלם מזונות.  לרוב הגדול של הנשים נוח להיות נשים, וזו אחת הסיבות שהפמיניזם לא מוביל לשום מקום. מי רוצה להיות בהמת משא?".

     

    ברשימת הפריבילגיות שנשים נהנות מהן, לשיטתך, אתה מונה את הפטור משירות בחבר מושבעים. אני הייתי מוסיפה את הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן. אלא שמה שאתה רואה כהקלה הוא בסך הכל אמצעי להרחיק נשים מעמדות השפעה.

     

    "אני לא בטוח שזה כך. אני חושב שהמטרה הראשונה היא להגן על הנשים, כי נשים לא מוגנות פשוט ימותו. הן לא יעמדו בזה. המטרה הראשונה היא להגן על נשים כדי שיוכלו למלא את תפקידן הביולוגי".

     

    בפרק המרתק ביותר בספר מתייחס ון- קרפלד למיתוסים היסטוריים שנוצרו על ידי המחקר הפמיניסטי. אחד מהם הוא היחס הבעייתי לנשים בזמן הרייך השלישי. המפלגה הנאצית ראתה את ייעודה העיקרי, שלא לומר הבלעדי, של האישה הארית בלידה ובטיפוח דור נוסף של טהורי גזע. ון- קרפלד לא מבין מה כל כך מקומם בזה.

     

    המדיניות הנאצית ביחס לנשים, טוען ון- קרפלד, לוותה ברשימה ארוכה של הטבות מיוחדות: מענק חתונה, קצבאות ילדים, תמיכה בנשות לוחמים, הרחקת נשים מעבודה במפעלים כבדים. בעמוד 29 הוא מפרט את השקפתו האישית של אדולף היטלר בנושא: "היטלר ראה נשים כיצורים עדינים שאינם מתאימים לחספוס ולקשיים שבפוליטיקה". מסקנתו של היטלר היתה שיש להגן על נשים, בין השאר על ידי סגירת דלתות הכניסה לפוליטיקה, לאקדמיה או לעריכת דין.

     

    סליחה, אבל הדמיון בין תפישתו של היטלר ובין תפישתך לא מדליק אצלך כמה נורות אדומות?

     

    "ללא התייחסות להיטלר, כן, אני חושב שנשים זקוקות להגנה מיוחדת על מנת שיוכלו לחיות ולמלא את תפקידן הביולוגי".

     

    ועם התייחסות להיטלר?

     

    "בעניין הרייך השלישי יש להפריד בין אגדה למציאות. אני נותן השנה קורס עם ד"ר עודד היילברונר על 'הרייך השלישי בין שפיות לטירוף'. ברייך השלישי היו אספקטים שפויים לגמרי והיו אספקטים מטורפים. היחס לנשים הוא בין האספקטים היותר שפויים".

     

    זה לא מוזר בעיניך שאדם משכיל ותרבותי מוצא את עצמו מסכים עם היטלר ביחס למעמד האישה?

     

    "אני בן אדם כמו כל אחד אחר. הייתי רוצה הסכמה ופרסום, אבל כאקדמאי אני חושב כמו ניטשה: העובדה שרוב האנשים חושבים משהו, אינה אומרת דבר לגבי אמיתותו".

     

    בסיכום הספר אתה לועג לפמיניזם וטוען שזו תורה של נשים שלא הצליחו למצוא חתן. לך יש חך שסוע. יכול להיות שגם תפישת עולמך קשורה לאיך שאתה נראה?

     

    "השאלה היא לא מיהו פרופסור ון- קרפלד, אלא אם מה שאני כותב הוא נכון או לא. נניח שמחר נגלה שאיינשטיין כתב את תורת היחסות כי היה מטורף. זה לא אומר דבר על אמיתות התורה. לכל אחד מאיתנו יש יתרונות וקשיים, אבל צריך לשפוט אותנו לפי התוצר".

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      jack_nukem
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין